הקרבה

היא הייתה חייבת ללכת. ביקשה שאשחרר אותה. היא כעסה עליי, "אתה חייב לתת לי ללכת".ורצתה שאשחרר את ידה, אבל איך?אני אפול, אני אפול כל הזמן, אם לא אחזיק בה.

והיא אמרה שהחיים עוד ימשיכו,שהחיים ימשיכו לידי בזרימה מתונה. וזה מה שקרה,כמו שהיא אמרה, רוב הזמן.   

מעניין אם היא מבינה שאני כועס עליה.פשוט כי לא משאירים לבד, אב וילדה. בעצם, לפני שאני כועס עליה, אני כועס על עצמי,זועם עליי. אם רק הייתי מתרחק, לא ממשיך, ולא נוגע, לא מקשיב לתאוותיי.היא  הייתה נשארת מרחוק בחיי,מתהלכת בשקט על המדרכה שממול, לא יודעת ולא מכירה, את האיש שמסוגל להרוג אותה מאהבה.

ואני עצוב רוב הזמן, הכאב כבר אורח קבוע בחיי. החיים עוד ימשיכו, היא אמרה, החיים ימשיכו לידך בזרימה מתונה. כאב ישן הוא כמו אדמה מפוררת . במנות קטנות אפשר להכיל אותה, להתרגל אליה, אל אהובתי האובדת.

הייתה לה את הבחירה. אני נשבע לכם שהייתה לה את הבחירה, היא לא נלחמה מספיק,תמיד אמרתי לה שהיא חלשה. רזה מידי. אולי זו בכלל אשמתה. איפה את? איפה את אנאבל?אני צריך לעמוד מולך, להסתכל לך בעיניים, לתאר לך את אומללות חיי. לאן ברחת לי אנאבל?מה עשיתי לא בסדר? היא עזבה בכמה מילים,דרשה ממני לשחרר את ידה, ולא הייתה מוכנה לענות על שאלותיי, "אני נשבעת לשוב ולפגוש אותך". הבטיחה לי בעיניים בטוחות על רקע מדשאה ירוקה. אני החזקתי את התינוקת, והיא פשוט עזבה.

 אם לפחות הייתה מודה, שכל תרכובת שלי ושלה, היא אובדן, שבאהבה ובתשוקה שלי הבאתי אותה למצב הזה, גרמתי למותה.אם לפחות הייתה מודה. אבל אנאבל חייבת להיות קדושה מעונה, נשבעת לשוב ולפגוש אותי, מבקשת שאשחרר אותה, ואני נופל חזרה לאדמה.

"דר'! הם התעוררו! הם בסדר!" אני זוכר את פניה של האחות רוכנות מעליי, ואותי מחזיק את אנה שזה עתה נולדה."אתה מסוגל לקום אדוני?" היא התיזה מים על פניי, "אתה התעלפת כששמעת על הבשורה, אני מצטערת על אובדנך, אתה חייב להיות חזק. יש לך תינוקת לשמור עליה, אסור לך ליפול כשאתה מחזיק אותה".

אנה קרויה כך על שם אמה, ובפניה אני רואה את כל מה שהיא לעולם לא ראתה. את התבונה וההבנה שהיו בפני אימה.

 אני ואנאבל היינו דומים כמעט כמו אחים, לפני שאנה נולדה, צחקנו שלא נוכל להבדיל ולהגדיר למי התינוקת תהיה דומה. באופיינו היינו שונים בתכלית, ואנה שלי- פעלתנית ונדנדנית כמו אימה.היא קוראת לי דאגן. אבל איך לא אדאג לחלק האחרון שנותר לי, מאהובתי האבודה?

הגורל הוא אכזר והחיים הם רעים. אנאבל נשבעה שתפגוש אותי, בוודאי התכוונה לחיים עתידיים. אבל אני לא אגע בה יותר, אפילו אם יופייה יחנוק אותי, אברח ממנה כמו ממגיפה.

ובעצם, אחפש וארדוף עד שאמצא אותה. כדי לראות אותה שוב. רק לרגע אגע בה, ואתבונן בעיניה עד שתישרף לנו הנשמה.