הודעות והגיגים
מיתוס המעטים מול הרבים בזכרון הלאומי --האומנם????-יורם שורק-פורום נס -ציונה
הכח היחיד בין הים לירדן שהיה בעל יכולת צבאית מעבר לגרילה או מגננה היה הפלמ``ח צילום : לע``מ באמצעות רויטרס עודכן 10:41 30/04/2010 יורם שורק מה מראות העובדות באשר למאזני הכוחות כאן במלחמת העצמאות? כשנצלול לתוכן נבין משמעות מיתוס מהי. מדוע בחרו פרנסי המדינה אז להעצים את האמונה כי דוד ניצח את גולית אף שדוד היה מאומן ומצוייד לאין ערוך מגוליית? מה משרת המיתוס המוזר הזה בלאומיות הישראלית אף שרוב העמים מתגאים בניצחונות מפוארים של צבאות עדיפים? יורמים יודעים
"אם בחוקותיי תלכו... ורדפו מכם חמישה מאה, ומאה מכם רבבה ירדופו; ונפלו אויביכם לפניכם" (דברים פרק ז').
שאולי שואל: האמנם היינו מעטים נגד רבים במלחמת העצמאות?
בתש"ח, כנגד כל הסיכויים ניצחנו שבעה צבאות חזקים שאיימו להשמידנו. קשה למצוא בוגר מערכת החינוך הישראלית שהמיתוס הזה אינו צרוב בתודעתו. אז זהו, שאולי באף אחד משלביה של מלחמת השחרור לא עמדנו "מעטים נגד רבים". המלחמה החלה עם החלטת החלוקה באו"ם ב-29 בנובמבר 1947 ועד לפלישת צבאות ערב עם סיום המנדט הבריטי ב-15 במאי 48' נשאה אופי של מלחמת אזרחים בין היישוב היהודי לאוכלוסיה הפלסטינית. היהודים היו אמנם מיעוט בא"י המנדטורית אך לרשותם עמדו יותר נושאי נשק מההגנה והמחתרות האחרות, אליהם יש להוסיף אלפי משוחררים מהצבא הבריטי שרכשו מיומנות והכשרה במסגרת צבא סדיר - בסך הכל 30 אלף לוחמים בערך. לרשותם עמד יותר נשק והכח היחיד בין הים לירדן שהיה בעל יכולת צבאית מעבר לגרילה או מגננה היה הפלמ"ח. מולם עמדו כ-25 אלף לוחמים פלסטינים. הצבור הערבי העירוני נרתם למאבק מתחילתו אבל עיקר האוכלוסייה הערבית בא"י הייתה כפרית והתגייסותה היתה איטית ומהוססת. בשלב זה היתה ליהודים עדיפות מספרית ועדיפות בנשק שהכריעה את המאבק על הערים המעורבות ועל הפריפריה שלהן. הערבים הצליחו לנהל מלחמת גרילה ובעיקר לשבש את התחבורה אך לא יזמו כיבוש ישוב יהודי. עדיפות בשדה הקרב החייל הישראלי היה עדיף על הערבי ב-1948 בכל קנה מידה
צילום : רויטרס שונים מכל העמים הסיפור הציוני הלביש את הכבשה בחאקי, השאיר את הזאבים ומחק את הרועה: מהלך מתבקש למי שמבקש לגייס המונים שאיבדו את אמונתם הדתית. כך שופץ סיפור החנוכה והיה לאבן יסוד של החינוך הלאומי כשמלחמת הדת הופכת למערכה לשחרור לאומי  המספרים הללו אינם סודיים ואפילו לא בגדר סנסציה של "היסטוריונים חדשים", ובכל זאת משום מה קשה לנו לוותר על הרעיון של "מעטים נגד רבים". החידה גדולה אפילו יותר כשמתברר שהמיתוסים המכוננים של עמים אחרים הם דווקא של ניצחונות "רבים נגד מעטים". כך גאוות הרוסים בניצחונם על גרמניה הנאצית ב"מלחמה הפטריוטית הגדולה", כך גאוות האמריקנים על ניצחון הרבים מהצפון על המעטים מהדרום במלחמת האזרחים וגאוותם של הערבים על ניצחונות צבאותיו הגדולים של צאלח א-דין על צבא הצלבנים הקטן ממנו. יש הגיון בגאווה הזו: יש להעריך מצביא המצליח לגייס, לצייד ולהפעיל כוח גדול באופן המביא לניצחון במערכה. כך מתהדר מלך היוונים (האכאים) אגממנון ביתרון המספרי על היריב בטרויה: "אילו... היו נקהלים הטרויים, כל אשר יש לו כיריים אולם אנו אכיים מתפקדים עשרה עשרה, ולקחו כל סיעה וסיעה איש טרויה שימזוג לה יין רבות ורבות עשרות תחסרנה היום את מלצרן" (איליאדה, שיר שני. תרגום טשרניחובסקי). היוונים לא ראו כל פחיתות כבוד בניצחון זה של ה"רבים" אלא להפך, הם היללו את שפע הספינות עמוסות הלוחמים שהפליגו להצלתה של הלנה.  בן גוריון מכריז - מדינה ומיתוס. צבאות ערב פלשו אבל חיכתה להם הפתעה צילום : לע"מ באמצעות רויטרס כשבודקים מי שותף לנו בהערצת מלחמת "מעטים נגד רבים" אנו מוצאים עצמנו בחברה מביכה למדי. מלך ספרטה, אגיס השני, מצוטט באמירה השחצנית "אין הספרטנים שואלים מה מספר האויבים אלא היכן הם" אלא שאין לאנושות סיבה מיוחדת להתגעגע לעיר-מדינה טוטליטרית זו. הקונקיסטאדורים הספרדים, קומץ לוחמים, כבשו אמנם אימפריות גדולות במרכז ובדרום אמריקה אך בזיכרון ההיסטורי נחרטו בעיקר כרוצחי המונים ומשעבדים. הרומנטיקה של "מעטים נגד רבים" מפרנסת את המיתוס הפולני אלא שקשה לקנא בחורבן שהמיטו מלחמות מעטים נגד רבים על האומה הזו. ככלל, מלחמת מעטים נגד רבים היא עדות או לטיפשותה של הנהגה, לטירוף קולקטיבי או במקרה הטוב למסע שוד קולוניאלי כשה"רבים" עניים ונחשלים מול המעטים המאורגנים היטב.
-אורי מילשטיין ההסטוריון טוען בלהט שקרב דיר יאסין היה אירוע מכונן בכך שהבהיל את הפלסטינאים מטבח נוסף בישוביהם לכן הם נטשו ברחו למזלינו אז ועתה
|
