הגעתי לדייט הראשון איתו,<הייתי בכתה ח'>ופתאום.... הרגשתי... שאני לא יכולה להיות שם. הוא עוד לא הגיע, ואני פשוט הרגשתי שאני רוצה להיות בבית עם הסווטצ'ירט שלי ולעוף מפה בזה הרגע. הרגשה שהשתלטה עליי- את לא יכולה להיות שם. ואז הוא הגיע לדייט, ואני, מין הסתם שידרתי את התחושה הזו. (במיוחד לו שיודע לקלוט כל כך טוב רגשות של אנשים).הוא פתאום סיפר לי שהוא ראה את **** ברחוב, ואני הגבתי בהתלהבות כמו מפגרת, ואני זוכרת את המבט שהוא נתן לי.... משהו כזה של: אני מבין הכל. את לא אוהבת אותי. וזה לא היה לגמרי מדוייק, אבל כן הרגשתי לאורך הדייט שבטח עם **** לא הייתה לי התחושה הזו. בכל אופן, הוא משך אותי כמו מגנט, כל הערב חיכה שנתנשק או משהו, ובסוף הצליח להביא אותי לחיבוק מטורף (בחיים לא היה לי חיבוק כזה), התחבקנו ככה שעה, וזה כאילו לא הייתה לי יכולת לבחור. ואז הוא ניסה לנשק אותי, ולקח לי איזה שנייה ומשהו לקלוט שהשפתיים שלנו אחת על השנייה, ואמרתי- רגע?? את מתנשקת עכשיו?? אמרת שלא תתנשקי היום!ואז הדפתי אותו, ואמרתי שאני לא.. לא יכולה.... אני לא זוכרת כבר ממש איך הוא הגיב מבחינת הפנים שלו, אבל, הוא אמר לי שאני לא צריכה להלחץ וזה בסדר.... אחר כך הלכנו מחובקים לאורך הרחוב-ואני חייבת להגיד לך, שעד היום אני מתגעגעת לרגעים האלה, בחיים לא הרגשתי כל כך.. מיוחדת ומוגנת, וביחד.... בחיים לא הרגשתי כל כך, ביחד.
טוב,
הימים עברו,והרגשתי שאני מתגעגעת, אליו, ורוצה.. לנשק אותו. ועדיין- **** התרוצץ לי במוח. ואז הגיעה הפגישה הבאה
זה היה ערב יום העצמאות. **** שלח לי הודעה באייסיקיו כמה דקות לפני, ואני שמחתי, ושאלתי אותו מה הוא עושה היום... כדי אולי לפגוש אותו. זה לא שחשבתי לבגוד, אבל, היה במעשה הזו משהו שגרם לי להסתכל על עצמי במראה כשאני מתארגנת, ולהגיד: את משחקת באש, את תקבלי על זה עונש. לא ידעתי כמה מהר העונש הזה יגיע....
הגעתי למקום המפגש שקבעתי בו עם יאיר, הוא היה אמור לבוא לבית קפה לקחת אותי למקום בו כל החבר'ה שלנו חגגו את יום העצמאות. הוא איחר. ממש. זה הרתיח אותי, כעסתי עליו כשהוא הגיע, אני חושבת שצעקתי עליו, כבר לא זוכרת..... הוא בטח אמר שהוא מתנצל שאיחר, אבל היה אדיש.. לא דיברנו.. פשוט לא דיברנו עד שהגענו לשם. הוא לא התייחס אליי. ישבתי שם עם הבנות (שחשבו גם ככה שאני זונה בגלל מה שעשיתי לחברה הכי טובה שלי...), והרגשתי כל כך לבד.... חיכיתי שהוא יבוא, שיעזור לי להרגיש שוב מוגנת, שאני לא לבד... ואז הוא באמת בא, ואמר לי שאני אבוא רגע, שהוא רוצה לדבר איתי... ואני חשבתי שהוא רוצה להגיד סליחה ולהשלים (אווץ', כואב לי להזכר בזה עכשיו). אז הלכנו לצד, והוא אמר לי שכשנפגשנו אז משהו שם.. לא.. ועשה תנועה כזו עם הידיים... הוא הרגיש משהו לא, לא כמו שהוא הרגיש לפני. שהוא לא מרגיש את זה יותר. ואני אמרתי, שיתן לזה צ'אנס, שעוד לא באמת ניסינו,וחיבקתי אותו, והוא ישר חיבק אותי בחזרה.... אמרתי לו.. שבוא ננסה או משהו כזה... והוא אמר שבסדר, שהוא יחשוב על זה, ואני נישקתי אותו על הלחי ובאתי לנשק אותו על השפתיים, והוא זז הצידה ואמר שלא כדאי שנעשה את זה עכשיו כי נעמה (החברה שהיום אני בודאות יכולה להגיד לך שלא מגיעה לה להיקרא חברה טובה) מסתכלת. אז הלכתי. הלכתי להיות עם הבנות.... שכמובן, ישר רצו לדעת מה קורה, ואני כבר לא זוכרת איזה סיפור המצאנו שם, אבל אני זוכרת המון חול ופיח ועצב ורעד וקור. בעיקר רעד אני זוכרת, רעדתי כל כך....
אח"כ הלכתי עם שתיים מהבנות לסיבוב באזור. (אני חייבת לעצור לרגע ולציין: שיאיר תמיד היה זה שכל הבנות אוהבת,אז הן רק חיכו לרגע שהיחסים בנינו יהרסו. טוב עכשיו אפשר להמשיך..), בכל אופן, אנחנו מסתובבות, ואני מקבלת עצת אחיטופל מושלמת מאחת הילדות היותר רעות וקנאיות שאני מכירה (חבל שידעתי לקלוט את זה רק בשנתיים האחרונות..), שאומרת לי: לכי עכשיו ותשאלי אותו מה בדיוק קורה ביניכם, אם אתם ביחד או לא.... ואני כמו מפגרת, הקשבתי לה,וכשהגענו שוב למקום של החבר'ה, הלכתי לשאול אותו.
הפעם באמת נפרדנו. כלומר, הוא אמר, שכן.. אנחנו פרודים... כאילו לפני רגע הוא לא אמר שהוא יחשוב על זה!!! כאילו לפני רגע בכלל לא קיימנו את השיחה! וזה נמשך כל כך הרבה זמן, אני ניסיתי להסביר לו שצריך לתת צ'אנס, והוא לא רצה אבל גם לא רצה לעזוב, מבחינה פיזית הוא פשוט נשאר שם ולא לקח את הרגליים שלו. אני זוכרת שנקודת ההתחלה שלנו הייתה ליד המדורה, ולאט לאט, הוא הלך אחורה, ואני אחריו, עד שכבר עברנו כמה בניינים.... ואני הסתכלתי בפנים שלו, וכבר לא אהבתי אותן, ובכל זאת.... לא רציתי שילך,אמרתי לו ש...שאם נתחבק הוא יראה שהרגש לא עבר, שנבדוק, בוא נבדוק- בוא לא נבטל ישר. והוא אמר שלא, שהוא לא יכול.... והפנים שלו היו קפואות. (והרגשתי כל כך מגעילה שהעלתי את ההצעה הזו אח"כ. ) . בסוף כבר לא נשארו מילים. הוא הסתובב לחזור אל המדורה, והפנה את הגב, אבל רגע אחר כך...הוא סובב את הגוף שלו, ככה שהוא הלך אחורה.. כשהוא עוד מסתכל עליי, במבט קפוא, כאילו הוא כועס עליי... כאילו אומר לי... אני אף פעם לא אשכח לך את זה.
כמה דקות אח"כ- כבר לא היה לי אכפת. באמת! לא היה לי אכפת.... אמרתי.. אני אוהבת את ****, לא היה לי אכפת.....
ויאיר?המשיך והמשיך לחפור בזה. אפילו אם זה רק במבטים שהוא היה נותן לי. ואני לא הבנתי מה הבעיות שלו, כאילו... אתה אוהב אותי?? אז למה עזבת אותי??? על מה אתה כועס עליי יא חתיכת חרא?!?!? כאילו... אתה עזבת אותי!!!!!!אבל אני התעלמתי ממנו, הוא בכלל לא עניין אותי. לפעמים... הייתי נזכרת בו.
שנה אח"כ בדיוק, היינו שוב ביום העצמאות, באותו מקום, עם הגדוד... והוא ממש השתכר... ופתאום התחיל משום מקום לצעוק את השם שלי, ואני התחלתי לפחד וידעתי שמשהו כאן לא הולך להיות טוב, ואח"כ הוא הוסיף לצעוק את השם שלי ולהגיד -את שקרנית!!!!! כמה ימים אחר כך הוא אמר לי שאנחנו צריכים לדבר, והוא התנצל, אבל אני בכלל לא רציתי לשמוע את מה שיש לו להגיד... ועד היום, אני לא מבינה למה הוא התכוון כשאמר שאני שקרנית. אז לא היה לי אכפת, היום, כל השנים אחרי... אכפת לי. זה כאילו שאני משלימה את כל מה שלא הרגשתי אז.... והוא-אומר שהוא המשיך הלאה כביכול. אבל אני מכירה את המבט שלו, ואת המשפטים שלו, ויודעת שהשנה לפני יום העצמאות האחרון הוא אמר לי - תראי... תכף אנחנו חוגגים ארבע שנים, בואי נחזור ונתאחד מחדש (והוא אומר את זה כשיש לו חברה!!!)... ובכלל, כל השנה הזו הכריחה אותנו לעלות מחדש קשר שלא היה לנו שנים.. להיות שוב אחד מול הפנים של השני,נשרפתי מרוב משיכה,ותמיד חשבתי- מה... באמת?? פעם.... הוא היה שלי ואני שלו? זה כל כך מתבקש מצד אחד, ומצד שני כל כך...רחוק.
אנחה.
אני, הבנתי רק לאחר שנים, שהוא בעצם חשב שאני אהבתי את **** כשהייתי איתו. הבנתי רק לאחר שנים, כמה הוא באמת אהב אותי ("את אהבת את **** כשהיית איתי לא?" ובפעם אחרת שנה שעברה,הנשמה הטובה עם עצת האחיטופל שאלה אותו בערב גדוד לידי , למה התעקשת כל כך עליה ולא הלכת עם נעמה? והוא ענה "כי אהבתי...אותה. ראיתי בה משהו שלא ראיתי באחרות, משהו שלא יכלו לראות אחרים...") הבנתי לאחר שנים שנתתי לאהבת חיי לחמוק מבין אצבעותיי, הצלחתי רק לאחר שנים לדמיין אותי במערכת יחסים בוגרת, אמיתית, שמערבת רגש ואינטימיות וכל מה שלא יכולתי להכיל אז....אותו ואת האהבה שלו, ואת כל מה שיכולנו לתת אחד לשני....
הערה: הקטע כתוב בשפת סלנג, ומין הסתם,כניראה שהעריכה שגויה. זאת מכיוון, שהקטע הועתק לכאן בצורתו האותנטית. הסיפור האמיתי במלואו, ללא תיאורים וקישוטים ספרותיים למינהם. מכתב אמיתי שכתבתי לידיד וירטואלי מפורום, לאחר ארבע שנים בהן לעולם לא גוללתי את הסיפור מההתחלה עד הסוף...גם לא בפני עצמי.
