חברות
לא פעם ולא פעמים אני "סובל" מזה שאני סוציאלי ואכפתי לאחר מאשר לעצמי, מאז שאני זוכר את עצמי אני כזה, בן אדם חברותי שאוהב לקבל כל אחד בחברה כל אדם באשר הוא אדם לא משנה לי תואר הכבוד שלו או גיזעו, כמה שיותר, יותר טוב.
לא מסוגל לקבל את המידע שמשהו בחוץ או משהו לא נכנס בפנימה עם החבר'ה, תמיד אני דואג לשתף אנשים בכל החלטה באשר היא החלטה קבוצתית/סגורה לסוגיה או להעביר מסר שחשוב לבן אדם שאני בקשר ושהוא לא קיבל את המידע הזה לטוב או לרע (שגם את זה אני אומר).
אני בן אדם שאוהב לפתוח בן אדם שהוא סגור, מה זאת אומרת?
יש לי נטיה בראש לחשוב שבן אדם סגור הוא בן אדם חלש אופי, חייב מתוך מחוייבות לפתוח אותו ולהכניס אותו לקבוצה הנוחכית שלנו אם אני רוצה או לא רוצה אני כזה, מתוך דאגה שהוא לא יהיה בודד.
בטח אתם שואלים את עצמכם למה אני "סובל" אז ככה, יש לזה כמה וכמה סיבות אני אפרט רק שתיים.
1. מוזרות- בתחילתו של הדף כתבתי שאני מקבל כל אדם באשר הוא אדם אז פה אני גם "אוכל אותה" כי מבלי לשים לב אני נחמד לבן אדם שהוא קצת מוזר ופה אני אספר סיפור קצר, השמות בדויים לצורך הסיפור.
הקרציה הבלתי נלאת.
לפני שנה התחלתי ללמוד במכללת ספיר אשר בדרום הארץ, לוגיסטיקה, מכיוון שאני למדתי י"ג תעשיה וניהול ועסקתי בזה בצבא וחשבתי אולי להעמיק את "הקו הייצור" שלי לתחום לוגיסטיקה בידעה שאני הולך ללמוד מתמטיקה. מי שלומד את התואר הזה הם בין היתר אנשי צבא .
בשבוע הראשון חתפתי "כאפה" כי אני הייתי עם אנשי צבא שהקשר שלי אליהם הוא מקרי לחלוטין ואני לא מכיר אותם בעליל ,לא היה משהו מהגיל שלי שאני יכול לתפוס איתו דיבור.
אז נכון שאמרתי שאני מתחבר לכל בן אדם באשר הוא אדם אבל להתחבר לקבוצה סגורה של 15 חבר'ה שגדולים ממך ב-7 -10 שנים או יותר שהדיבור שלכם מסתכם בזה האם העתקתי את החומר? או לאו, שקשה לפתח את זה לשיג ושיח משמעותי ניסיתי, ראיתי, נכשלתי, מודה נכשלתי!
לא לקחתי את זה קשה בכלל, חוץ מכמה חברה שאולי הם נמצאים בשטח התחום שלי והיה לי אינטרקציה איתם לא היה לי אינטרקציה עם אף אחד מהם.
בשבוע השני הכרתי איזה משהו שקוראים לו שגיא שהיה נראה לי תיפוס בסדר, מה זה בסדר בשבילי?
בסדר זה בן אדם שאני יכול להגיד עליו שנכון שיש לו שריטה קלה אבל זה מינימאלי ולא משמעותי. וגם פה נכשלתי, למה נכשלתי?
כי חשבתי שהוא כזה ואני מתוך הנחמדות האדירה שיש לי התחברתי אליו יותר מידי, והצטערתי על זה יותר מידי.
וזה מתבטא בחמש שיחות שלא נענו וזה כדי להגיד לי משהו על החומר, נכנס אליי לדירה בלי לדפוק בדלת, בהתחלה הזמנתי אותו הכל טוב ויפה אבל יש גבול בן אדם צריך גם פרטיות, אי אפשר להכנס ככה סתם, תתקשר, ואם אתה רואה שלא עונים לך אז תשאיר הודעה וזה עוד בקצרה היו עוד כמה וכמה דברים.
הבחור עלה מרוסיה לבד ונלחם במלחמת לבנון השניה ומגיע לו כל הכבוד הזה. אני טוען שהוא קיבל את השריטה מהמלחמה.
אבל זה מגיע לי! למה התחברתי אליו?
בן אדם אחד אמר לי משהו מאוד נכון, שלדעתי אני חושב שאני צריך לקבל את מה שהוא אמר לי. כל בן אדם הוא תיקון של משהו אחר, בין אם הוא רוצה או לא רוצה.
מה זאת אומרת תיקון- תיקון זה שאתה רואה אותו ואתה לומד ממנו איך לא להתנהג כי באיזשהו אופן הבן המוזר הזה הוא אתה ואתה צריך לשים לזה לב ולתת דגש על התנהגות שלו ולתקן את ההתנהגות שלו בך.
נכון זה מאוד מוזר אבל צריכים לתת לו סוג של לגיטימציה לבוא ולגור אצלך בלב למרות שזה הכי קשה ומה יגידו האחרים אם אתה מסתובב איתו, אולי גם אתה מוזר?, אולי גם אתה סוג של דפוק כמוהו.
אותו בן אדם שאמר לי על התיקון, קיבל עליו את האומץ לבוא ולאמץ אותו, להשכיר איתו ביחד דירה, מעריך אותו על זה והלוואי היה לי את האומץ והטוב לב שיש לבחור הזה, לא חושב מה יגידו האחרים חושב מה הוא עצמו יכול לעשות בשביל האחר ופה אני רוצה לשים את עצמי בנעליים של שגיא, נעליים לא נוחות בכלל להליכה יש הרבה קרעים בנעליים האלה, צריכים לבתר את הנעליים האלה ולקנות לו נעליים חדשות שילמד ללכת איתם ואני לא ציני.
18=12=18
עם כבר מדברים על מוזרות ודברים כאלה רציניים, היום אני הולך לדינמיקה קבוצתית בקשר לעבודה. היינו בערך 8 אנשים, לפתע אני רואה בן אדם שנראה בן אדם בן 18 שנראה בן 12 והוא לא מוצא עבודה בגלל איך שהוא נראה, הקול שלו נשמע כמו איש בן 40 ואין לו שיערות על הפנים.
והיה שם אחד מצחיק שצחק שם על כולם ובין היתר הוא צחק גם אליו בחוסר ידיעה בכלל שהוא כזה כל הזמן אמר לו "אין מקום לילדים בתחום הזה, תאלץ למצוא תחום אחר" "אסור לילדים להיות פה, אתה צריך לווי של מבוגר"
אי אפשר להשאר אדיש למה שהיה שם פשוט רחמנות.
דבר כזה נראה לי ילווה אותי כל החיים, עכשיו אני מסתכל על זה, זה ממש צובט בלב
מקווה שהוא מצא עבודה, שלא נדבר על צבא, מה הוא יעשה בצבא.
2. לא מקבל את מה שאתה נותן- כשאני שומע משהו מסתובב בחברה בלי ידיעתי רק על פי שמועות וכיוצא בזה, אני מיד נכנס לתוך מגננה " למה לא סיפרתם לי, אני מספר לכולם".
או כשאני שולח הודעה סתם שימשהו יבוא איתי למשהו שאני רוצה שהוא יבוא כי אני הזמנתי עוד כמה חברה והוא לא עונה זה מעצבן, למה אני דואג שיהיה גם כיף לאחר ובתמורה אני מקבל סוג של כאפה כי הוא לא עונה לי, כאילו "שם עליי פס", אז בסדר אני ממתין שעה שעתיים שלוש מצידי אבל לא עונה כמה שעות טובות זה מעצבן.
אבל שוב זה אני בן אדם עם דאגת יתר לאחר יותר ממה שאני דואג לעצמי, אוהב להיות במרכז העיניינים, לדעת מה שקורה מתי, איך, איפה, מי, למה, כמה? ולשתף את האחר בזה כיאה לבן מזל מאזניים.
אשמח לקבל תגובות, הערות לסיפור לכתיבה וכל מה שביניהם
תודה:)
עמית
