גנוסיס/ יואב ב.
בראשית היה האל האחד הלהבה-המאירה, בורא הכל ומקור כל הטוב. כאשר רצה לחלוק את אורו ומעט מחווייתו עם ישויות נוספות, יצר מלהבתו הגדולה נשמות רבות, גדולות וקטנות; כל נשמה חדשה ניתקה תחילה מן הלהבה-המאירה הגדולה, והוסיפה להאיר עוד רגע קט שבו הוטבע בה לעד צלם הלהבה הגדולה; ורק אז כבתה והוסיפה להתקיים כישות נפרדת.
האל ברא האל את העולם ואת החי והצומח אשר בו, להשכין בהם את הנשמות השונות. הצמחים ובעלי-החיים לא מודעים היו לנשמתם, אך בהשפעתה חוו שמץ מחוויית האל הנעימה, מי יותר מי פחות. אחר זאת המשיך האל ביצירתו וברא את בני-האדם, שבהם שיכן נשמות גדולות יותר. בני-האדם מודעים היו לנשמתם, ועל כן הייתה חווית חייהם חזקה יותר מזו של בעלי-החיים והצמחים; והם היו הראשונים לשאול עצמם שאלות בדבר מוצאם ובוראם.
עם מות הגוף החי עזבה אותו הנשמה, ואין יודעים את שעלה בגורלה: אם עברה לגוף אחר אשר נולד אותה עת, נמוגה לבלי שוב או ששבה להתאחד עם בוראהּ.
על כל פנים, בני-האדם יחד עם החי והצומח, חיו תחילה בנעימים בעולם, אבל אז אירע דבר נורא. אין יודעים כיצד ומתי היה זה, אך הנה הופיע ביקום אל חושך: הלהבה-המכלה. יש אומרים תוצאה של טעות או מקרה, ועוד כהנה וכהנה השערות.
אל-החושך דומה היה לאל הבראשיתי, אך מנוגד לו; להבתו לא הייתה אלא חיקוי ללהבה המאירה, ועיקר סגולתה לא בהארה הייתה, כי אם בכליה. בניגוד ללהבה המאירה, להבה זו לא התקיימה בכוח עצמה: המשך קיומה כרוך היה בכליה והשמדה של כל פרי יצירת הלהבה-המאירה; להבה זו לעולם חייבת הייתה לפרנס עצמה, לבל תדעך ותימוג. תכונה הייתה בלהבותיה להתפשט במהירות תוך כליה רבה, אבל כך גם מיהרו לדעוך באין להן די חומר לאוכלה. בעוד שסגולות האור היו יצירה, נאמנות ונתינה, היו אפוא סגולות החושך השמדה, שקר וביזה.
כנגד בני-האדם יצירי האור, חפץ אל-החושך במשרתים שילכו בדרכו ויסייעו בידו לכלות את האור שבעולם; אך הואיל ולא ניחן ביכולת הבריאה, ביקש הוא להשחית את בני-האדם, למען יהיו הם למשרתיו. בחשאי החל אורב לנשמות היורדות בדרכן אל הארץ, מצית אותן לרגע קט בלהבתו המכלה, וצורב בהן את צלמו החשוך בטרם השתכנו בגופי בני-האדם. צלם הלהבה-המכלה צרב בנשמות אותם אנשים במהלך כל חייהם, הכאיב להם והטה אותם לדרכי חושך, אף-על-פי שלא היו חשוכים מיסודם. צלם הלהבה-המכלה בבני-האדם, הלוא הוא הקנאה והתאווה שאינן יודעות שובע.
הנה כך אירע שנשמת כל אדם נשאה את צלם שתי הלהבות, המאירה והמכלה; אך זאת במידה שאינה שווה, כי בחלק מהנשמות משל האור, ובאחרות – החושך. השפעת האור על הנשמות הייתה איחוד ושיתוף, והשפעת החושך לעומתה, הייתה נפרדות ואנוכיות. הנאות החיים מבראשית, אלה שמקורן באור, היו מתונות וארכו זמן רב בלא שינוס ליחן; ואילו ההנאות החשוכות לעומתן, היו רבות עוצמה, אך מהירות לחלוף, מותירות אחריהן צורך לחדשן כל העת, אגב התשה והשחתה של הנפש.
הנוטים אל-האור חיו בעולם בשלווה, אך זו הופרה בידי הנוטים אל-החושך; כי לבם של אלה נאכל בקנאה, שמנעה אותם מלשמוח בחלקם לאורך זמן; והם הרבו לבזוז את הראשונים בכל דרך שניתנה להם, ולנצל לרעה את שאיפתם לשיתוף ולשלום. החשוכים שבהם לא בחלו אף בהריגת זולתם לשם השגת מבוקשם.
וכשם שקיומו של אל-החושך כרוך היה בהשמדת יצירות האור, כך גם משרתיו חיו כטפילים על משרתי האור, ועל כן תמיד חיפשו את קרבתם; שאלמלא כן היו נאלצים לקום איש על רעהו, וכך היו מכחידים עצמם עד מהרה. משהשיגו את קרבתם של משרתי האור, נמצאו להם דרכים רבות להיטפל עליהם: גניבה, ניצול, והעמדת פני חלשים ונזקקים. גברים מביניהם משלו בכח בנשים, ונשים מביניהם השתמשו בגופן לניצול גברים.
אל האורהביט בדאגה בעולם שברא, שהפך כעת לזירת מאבקו באל החושך שהופיע ביקום. הוא הביט באנשים הרבים, שבנקל פנו עורף לאור שבנשמתם והתפתו לדרכים חשוכות.
אז שקד ויצר נשמות חדשות עבור בני-האדם, שהיה בידן להוסיף ולהאיר גם לאחר עזיבתן את הלהבה-המאירה שממנה נוצרו, ולשאת קמצוץ ממנה עימן ברדתן ארצה. רבות עוצמה היו נשמות אלה, אך נדירות. הם לא ניחנו במראה שהבדילם מיתר בני-האדם, אבל נוכחותם הורגשה; הם הרבו ביצירה (הבריאה הקטנה), שמחו בחלקם, לא קינאו לזולתם ולא התפתו לתאוות; על-כן הם שימשו כאבן-בוחן, מעין מצפון חי עבור רבים מבני-האדם שתעו בין האור לחושך, היטיבו לעורר את צלם האור החבוי בנשמתם ולתקן את דרכם. אותן ישויות היו בני-האור, שמהם הגיעו לעולם אחדים בלבד על כמה וכמה אלפים של אנשים. מבין כל בני-האדם, חווית החיים שלהם הייתה החזקה ביותר.
אל-החושך הבחין בבני-האור שהופיעו בארץ וירא אותם מאוד. כדרכו תמיד, דרך החיקוי, ביקש להביא לעולם משרתים חדשים משלו. בתחילה ניסה ללכוד נשמות ולהציתן בלהבתו המכלה, שתרד עימן ארצה, אך הלהבה הקטלנית כבתה בטרם עת וכך כשל הניסיון; ואולם אין איש יודע כיצד, לבסוף עלה בידו להמציא נשמות, או חיקוי לנשמות, אשר נשאו עימן קמצוץ מן הלהבה-המכלה, ירדו ארצה והשתכנו בגופי בני-אדם. ייתכן כי היו הן למעשה חלק מלהבתו של אל-החושך עצמו. אנשים אלה היו בני-החושך, שבהם בערה הלהבה-המכלה וייסרה אותם ללא הרף. משוש ומזור ארעי לייסוריהם, נמצאו להם רק כל אימת שגרמו סבל לזולתם – בעיקר למשרתי האור, אך גם לחי ולצומח באין קורבן אחר; לעולם ביקשו לבזוז את אורם של היתר, להזין בו את להבתם המכלה.
בדומה לבני-האור, בני-החושך היו אף הם רבי עוצמה ומעטים; אף הם לא ניחנו במראה שהבדילם מיתר בני-האדם, ועל-כן היטיבו להעמיד פנים בהסתירם את מהותם האמיתית, את אינות נשמתם. חדי העין והמחשבה לבדם, יכולים היו להבחין לעיתים נדירות בחיוכם המרושע של בני-חושך, שעה שהתרשלו אלה לרגע בהסתרת צפונות ליבם החשוכות.
בדרך האיום ומכוח הלהבה הבוערת בם, קנו בני-החושך שליטה על רבים מבני-האדם, שאותם יסרו וניצלו לצרכיהם. כלי נשק הומצאו ובני-החושך הקימו להם ממלכות וצבאות שכבשו עבורם שטחים, והרחיבו את שלטונם לאזורים נוספים על תושביהם. בדרך זו ובדרך השקר אף עלה בידם לעורר שנאה בקרב בני הממלכות השונות, אלה כלפי אלה, במקום שימרדו במנהיגיהם האכזריים וישתחררו מכבליהם. היו אף אחדים מבני-האור שהנהיגו ממלכות, להתגונן בהן מפני כוחות החושך, אבל רובם לא חפצו בהנהגה כל עיקר.
ברם, כיוון שלא היה זה מטבעם של בני-החושך לשתף פעולה, הם מצאו עצמם עסוקים במלחמות זה כנגד זה והתישו איש את רעהו. כך יכולים היו רבים מבני-האדם להוסיף ולחיות את חייהם במקומות רבים, בתוך ומחוץ לריבונותם של בני-החושך.
כך חיו בני-האדם אלפי שנים ופרו ורבו, אך מספרם של בני-האור ובני-החושך נותר בעינו; על כן יש המאמינים, כי אותן נשמות שבות ומופיעות בעולם בגופים שונים של יצורים שונים.
ברבות השנים הלכו והשתכללו בני-האדם ונפוצו בארצות רבות. בני-האור הפליאו ביצירה והשפיעו מאורם על רבים. בני-החושך לעומתם, הוסיפו במאבקי השליטה; אבל אחדים מהם, שלא עלה בידם לכונן שלטון בממלכה משלהם, השיגוהו בדרך נוספת: אחר שהתבוננו בבני-האור, המעוררים בבני-האדם את זכר אל-האור הטבוע בעומק נשמתם – התחזו הם בעצמם לבני-אור. הם שמו עצמם עושי דברו של האל ודיברו אל קהלי מאזינים, על כך שיודעים הם את רצונו מבני-האדם. בחוכמה ובעורמה עלה בידם לקנות את לב שומעיהם: תחילה דיברו במתק לשון על מידותיו הטובות של האל, ועל אהבתו את כל בני-האדם; אבל אחר שרכשו מעמד ומשרתים הסרים למרותם, החלו להטיל אימה בציבור מאמיניהם, לדרוש מהם דרישות שונות ומשונות, ולספר להם אודות הגורל המצפה לאלה שלא ילכו ב'דרכי האל'. רבים מבני-האדם החופשיים נפלו למלכודת זו החדשה של החושך, והיו בידי משרתיו כחומר ביד היוצר. כעבור שנים כה בוטה נעשתה התרמית, עד כי בשם אל-האור, עינו ורצחו בני-החושך ועושי דברם בני-אדם לאינספור.
אל-החושך הביט מרוצה במתרחש בעולם, אך לא הסתפק בהישגיו; שכּן עדיין השתרעו בעולם אזורים נרחבים של טבע שלו ומרהיב ביופיו, ובהם התגוררו רבים להנאתם. אז, בעזרת תכסיס שבו השתמש ביצירתם של בני-האור, בהבטחה לרווחה בחיי האדם, הביא אל-החושך לעולם את המכונה, שהביאה עמה אסון. התוצאה הייתה עגומה עבור בני-האדם: כדי לקיים את מחייתם הם נאלצו מעתה להשתמש במכונה, אך לא נהנו מרווחת החיים והזמן החופשי שזו הבטיחה להם; מאלה נהנו רק משרתי החושך, בני המעמד השליט אשר החזיקו במכונה. בני-אדם הלכו ושועבדו ומשרתי החושך הלכו ונתעצמו.
בני-האדם בעידן המכונה פרו ורבו בהמוניהם, ומגוריהם הועתקו לערים צפופות ורועשות עד מאוד; שם הם סובלים מחייהם, ועל-כן נוטים יותר ויותר לכיוון החושך, ופונים עורף לאור הטבוע בנשמתם. ערים ובתי-חרושת מכוערים הלכו ונבנו במרחבי הטבע. בני-האדם הלכו ונעשו מנוכרים זה לזה, אנוכיים וחשדניים, ואת מקומו של הצחוק תפסה צורתו החשוכה – הלעג; וכשם שהצחוק עשוי לחדור ללבבות השרויים באפלה ולהאירם, כקרן שמש החודרת אל מעבה יער – כך הלעג חודר אל הלבבות האציליים ביותר ומכתימם, כמים עכורים באגם צלול.
כך הפך אל-החושך את רוב בני-האדם ללא ידיעתם למשרתיו, והם נפוצו בעולם כמגיפה. כיום כה חשוך העולם, עד כי אפילו רבים מבני-האור המגיעים אליו, במהלך בגרותם כבני אדם מאבדים את להבתם המאירה, ונופלים אף הם במלכודות החושך. המעטים מהם, אלה שלהבתם גדולה דיה להוסיף ולהאיר חרף כל ניסיונות החושך לכלותה, אלה הפכו מיעוט נרדף.
אין יודעים כיצד יסתיים סיפורו של עולם זה, ההולך ומחשיך. אבל כל שקר סופו להיחשף וכל המנופח מדי סופו להתפוצץ, ועל כן לא יוכלו החושך והשקר להוסיף ולמשול בעולם עוד זמן רב. אפשר שייחרב העולם לחלוטין ויושמד, ודווקא באפשרות זו צפונה הגאולה על פי השערות אחדות. השערות אחרות מדברות על כך, שכוחות האור יתאחדו ויפרצו לבסוף החוצה במלוא עוצמתם ויטהרו את העולם. ייתכן ויחליט האל להתערב בנעשה בעולם שברא, וייתכן כי הוא משתמש בו כמבחן לרצונן החופשי של הנשמות, בטרם תעבורנה לעולם אחר.
