את חוצה את המעבר ועל כתפך הימנית תיק גדול ושחור. האנשים במושבים שעל
פניהם את חולפת מפנים את ראשיהם אחריך, עיניהם פניהם ותנועות ראשם אומרים תרעומת.
מאחוריך הולך גבר, הוא נושא על גבו תרמיל כחול, גדול ונפוח. התרמיל מתנודד על גבו
לפי קצב הליכתו, ימינה ושמאלה. האנשים שסובבו ראשיהם אחריך ממהרים למלט את ראשיהם
וכתפיהם מן האיש וכבודתו. מעיניך המתנועעות הצדה באופן מסוים אני מבינה שהוא אתך.
את מתקרבת לכווני. אני ממהרת ומעקמת את פלג גופי העליון הצדה, הרחק
מטווח פגיעה. יש מספיק חלל ביני לבין החלון. אני רואה בצדי עיני כיצד את מעלה את רגלך
הימנית על המפלס שישא אותך אל הספסל האחורי בצמוד אלי. התיק שלך מתנועע ומתקרב אלי
באיום. בצמידות אליך עולה הגבר בתנופה אל המפלס שם את יושבת על הכסא המרופד ותוך
כדי שהוא מתרומם הוא מקפל את זרועו האחת ומחדיר אותה מתחת לרצועה של התיק הנפוח
שלו. הרצועה מתרופפת מיד ומתחילה להשמט מטה, הילקוט גולש על ידו האחרת והוא נחפז
להושיט יד נוספת ומצמיד את הילקוט אל חזהו, מסתובב על מקומו ומתיישב בנשיפה.
כמו קפיץ דק ועדין הגוף שלי חוזר אל מקומו ומתיישר.
אל החלל הארוך וצר חוזרים ועולים הרחשים, עולים ומתגברים ותופסים נפח
רב, מחזירים אליהם את מלוא תשומת לבי. תכופות הם כמעט ומוציאים אותי מדעתי. פעם
הייתי יכולה לצלול בריכוז אל תוך בריכת המילים בספרי ולשחות בה מעדנות.
צלילים צורמים מנסרים באוזני, קולות גבוהים מדי של להג בלתי פוסק,
צלצולים מוזיקלים של מכשירי הטמטום, מישהי, מלפפת סביב לשונה פיסת גומי לעיסה רכה
כפלסטלינה ונופחת בה בכוח אויר, פאק, פאק.. לאן הלכה לה הבושה אני מבקשת לשאול
בקול רם, לצעוק את השאלה, אולי לאותו מקום מסתור אליו נסתלקה לה דרך ארץ?. ממש ג'ונגל נהיה כאן. אולי הג'ונגל עדיף, ג'ונגל
אמיתי.
הדמיון שלי מחליף מסך, העצים גבוהים והעלווה ירוקה וצפופה, טרזן
מתעופף מעץ לעץ וקורא בקול, אההההההההאההההההההההההאהההההההההההההההה.... בצלילים
הללו יש הרבה רגש, ובאמת ג'יין ובוי מתעופפים לקראתו וחיוכים על פניהם. הרוח נושבת
והבלורית של טרזן מפילה לו תלתל שטני על המצח. הוא כל כך גברי, פשוט יפיפה, והשרירים
האלה שלו פשוט מצמררים לי את הרגש. צ'יטה הנמר שלהם מתבונן באידיליה המשפחתית
בשביעות רצון ומלקק את חוטי שפמו,
וממעל בשמי התכלת מעופף לו הנשר וצורח.
ואני?, אני... אני... אני...
"רגע אחד, אמר הגבר במדים, אולי תקצרי קצת, הפרטים הקטנים האלה
לא כל כך חשובים לי כרגע",
"רצית שאספר לך בפרוטרוט, לא?, זה הפרוטרוט שלי. כך אני יודעת
לספר. חוץ מזה הפרטים הקטנים הם שמציירים את כל התמונה. בכל אופן זאת דעתי".
החדר ממש קטן. מסויד לבן. יש ארון מתכת צבוע אפור. לוח שעם ועליו המון
הודעות על דפים שקצהם מתעגלים מעלה. שתי שולחנות דחוסים בחדר הקטן. האצבע של החוקר
מתופפת על השולחן.
"תמשיכי", הוא אומר לי ומוריד את ראשו אל הבלוק.
"הייתי חייבת לעצור אותה. מה שהיא עשתה היה נורא, פשוט מזעזע.
לשלוט על דבר כל כך פשוט שכל ילד יכול לו היא לא מסוגלת?!, הייתי חייבת לעצור
אותה, למען העולם. פשוט חייבת! כל אחד יודע את הסכנות הנוראיות. האקט הראשון עוד
ניתן לעצירה אבל השני, אסון, פשוט אסון, את זה כבר מאבדים לגמרי, כל אחד אחרי שהראשון
יוצא החוצה שולח ויברציות כל כך חזקות אל קודמו ויחד הם יוצרים גלים על קוליים
שמגיעים לרדיוסים בלתי נתפסים. אתה יודע כמה חללים זה היה גובה?!"
החוקר מרים את ראשו אלי כשהצלילים של קולי עולים ומתפשטים.
התעוררתי מצלילי קולך.
את מדברת עם בן הזוג שלך. קולו חרישי ואילו קולך קצת יותר מדי גבוה.
אנחה מתמלטת מפי כשאני מתיישרת לכדי ישיבה סדירה. העייפות אינה עוזבת
אותי ואני חשה כי לא אוכל לעמוד בניע האוטובוס ותיכף ומיד ישמט שוב ראשי על חזי.
הקול שלך מעורר אותי שוב. אני מנסה לנתק את התודעה שלי מהסביבה ועוצמת עיניים.
"אני חייבת לסיים עוד היום כמה סידורים", את אומרת לו באותו
צליל רם למרות ששפתיך קרובות לאוזנו,
"אין בעיה", הוא משיב בקולו השקט, אני אבוא אתך",
"אניייי", את מתחילה משפט חדש ופתאום אני שומעת איך מתוך
המשפט עולה הצליל הנורא הזה אותו איש לא העיז והשמיע אותו בפומבי ובכלל שנתיים
תמימות. אני נחרדת, פחד ממלא את בטני וצמרמורת נוראית חולפת לאורך עמוד השדרה שלי.
יכולתי לחוש בפיך הנפער ולשמוע את האנחה הארוכה שננשמה פנימה, אנקה
ארוכה היונקת את האויר לסירוגין בזה אחר זה בסדר עולה מלווה באוי לחשני.
אני מסתובבת בבת-אחת הצדה ולאחור. זעמי עולה מבטני מעלה עד למצחי
הבוער כאש. את ממשיכה ופוערת שנית את פיך ומשמיעה תוך כדי עוד אנקת אוחחחחחחח
ארוכה ומבעירה את תנוכי אוזניי. הגבר לידך מרים את ידו אל פיו ועיניו נפערות בתדהמה.
באופן כמעט אוטומטי מתרוממת ידי שלי אל פי אשר נפער גם הוא כמו לע של הר רגע לפני
שהוא מתחיל לגעוש, שפתי נמתחות בקימור המשלב בתוכו עיגול וגורם לעיני להעצם לרגע
כשמבעד לאצבעותי הפרוסות על פי במרווחים קלים מתפרץ אחחחחחחחחחח ארוך וקולני. הזעם
הנורא שאוחז בי בכולי משחרר צעקה רמה,
"השתגעת??? מטורפת שכמותך, איך את מעיזה לפהק כאן, איך את מעיזה
לפהק בכלל???!! את לא יודעת איזה נזק את גורמת, חוצפנית שכמותך, אוי ואבוי, אוי
ואבוי", אני מקוננת בזעם.
העיניים שלה מתמלאות בדוק של פחד, התנועה הבאה קופאת על שפתיה, גם ידה
המושטת באויר, "סליחה, אוי סליחה, אני מצטערת, לא שמתי לב שנפלט לי ואחר כך
כבר לא יכולתי לעצור זאת, לא בכוונה, אני מבקשת, אני מתחננת לפניך, אני בדרכי לבקר
את אמא שלי, היא חולה נורא ולא התראינו המון זמן בשל המרחק. בבקשה, אל תסגירי
אותי, אני חפה מכל כוונה. אם תסגירי אותי כל העתיד שלי יהרס, בבקשה, אני
מתחננת",
חיוך של בוז מעורב בצער עולה על פני, הקולות עולים ומתפשטים מסביבנו,
"תקשיבי, מישהו יכול לעצור זאת?",
הקולות הולכים ומתגברים, אנחות ארוכות, אנקות ואוחים מרובים, קצרים
וארוכים. איזו צרה איומה. באוזניים שלי מתחיל
לחץ קל, אני פוקקת את אוזני, כשזכוכיות האוטובוס מתחילות להסדק ולהתפוצץ לכל עבר,
אנשים צורחים ואוחזים בפניהם הזולגות טיפות דם כששברי זכוכיות עפים אל תוך עורם.
"אפשר להתעלם, אני יכולה להתעלם, את יכולה להתעלם???!, תסתכלי,
תקשיבי, תראי את האפקט שיצרת, אותה חוסר תשומת לב שלך כפי שהגדרת את הפעולה
הנוראית שלך, את הרי רואה איזה נזק, וזו רק ההתחלה". אני בוכה בלי קול, בעודי
ממשיכה לצפות בפלצות בתוצאותיו של פיהוק אחד, שהחל להתפשט ברחוב.
"ומה קרה בסופו של דבר, איך התרחש הנס, את יודעת?", שאל
הגבר במדים וניער את כף ידו האוחזת בעט,
"כן, זה באמת היה נס מדהים. ילדה קטנה ומפוחדת כבת שש או שבע
נעמדה במרכז האוטובוס והחלה לצרוח. לפתע הכל התחיל לשכוך. זגוגיות הפסיקו להתפוצץ,
אנשים הפסיקו לפהק, לאט לאט הכל נרגע, כל הויברציות מסביבנו שקטו",
"נו, רק אתמול בבוקר פורסם המאמר של ד"ר צייקובסקי שאמר
שכנגד כל זעזוע קולי הגורם נזק מתמשך כדוגמת הפיהוק חייבים זעזוע קולי אחר כדי
להשקיטו, הילדה מבלי דעת בפחדה גרמה לניסוי פומבי מוצלח", חייך האיש במדים.
'מהפח אל הפחת, חשבתי לעצמי, כאילו זה מה שחסר בעולם הזה, עוד
רעש..".
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
