" א ל כ ס נ ד ר "

היאוש אכל בו בכל פה. הוא חש אותו, את מלתעותיו הקשות, ננעצות ונוגסות בקהות אכזרית. בכל פעם חתיכה אחת נוספת נטרפת על ידיו. טורף ומחייך בשיניים מואדמות, דמו שלו ניגר על האמייל הלבן כשהיאוש מחייך חיוך רחב ומעוות.

אלכסנדר מרים את הקלסר ותוחב אותו תחת זרועו. הקלסר כבד ולכן הוא מקפל את מרפקו ותומך בו תוך כדי הליכה לעבר המשרד של מר גוטמן. הוא חייב לשכנע אותו, פשוט חייב. אם לא יצליח הפעם לעשות זאת תהיה לו בעיה מאד גדולה והבעיה שהבעיה הגדולה שלו היא רק חלק מבעיה הרבה הרבה יותר גדולה.

"מר גוטמן, אמר כשנכנס אל החדר, אני מוכרח לדבר אתך על משהו מאד חשוב".

גוטמן הרים את ראשו מערימת הניירות שעליהן שקד בקריאה מרוכזת, נועץ בו זוג עיניים ממוסגרות, מחזיר את ראשו אל הערימה ושואל,

"בקשר למה?",

"בקשר לכך", עונה אלכסנדר ומניח את הקלסר השחור בטפיחה על גבי ערימת הניירות, במרכז.

גוטמן מרים את ראשו במהירות ועיניו מתמקדות בעיניו של אלכסנדר ולאחר שהות במעמקיהן ממשיך מבטו הלאה אל עבר פיו ומתעכב בו.

"מה זה, ומה פתאום אתה מנחית לי אותו על המסמכים שלי?!",

"אני מצטער מר גוטמן, אבל אני חייב את תשומת לבך המלאה, ולכן. אתה מוכרח לעזור לי!".

מחשבות מתעופפות בתוך חלל מוחו, מתפתלות ומתנועעות כנחיל רעב נלחם על כל פירור. אנשים חולפים על פניו, או שמא הוא חולף על פניהם, הם צלליות לרגע בחייו, אין להם כל משמעות אלא כתפאורה בלבד.

הוא יורד במורד המדרגות ופוסע בתוך החול הלבן, נעליו שוקעות ומתכסות בגרגירים זעירים כה רבים המתפזרים ברובם ומיד באים ועולים אחרים ומכסים את פני נעליו, עיניו הולכות בעקבות כל רגל בנפרד, ממש לפי הקצב, ימין ושמאל, ימין ושמאל עד ששם לב שהחול הלבן התחלף בחול אפור כהה, מוצק יותר ופתאום היו המים מלחכים את קצות נעליו, הוא מתעשת, חוזר כמה צעדים לאחור, ומבלי להתחשב במלבושיו, מנחית את מחצית גופו העליונה על גבול החול הלבן ונושף בכח אויר צמיגי אל מול כדור האש הלוהט.

שובל ריח יסמין קלוש שהותירה אחריה הבחורה הצעירה שזה עתה חלפה על פניו מנביט בו את זרעי הזכרונות. אותו הריח שאפף את חצר הבית שבו חלפה עליו ילדותו. אדמה אדומה ולחה, סמוך לגדר האבן שיחים מאובקים ואבקנים צהובים של פרחים אדומים ודביקים, אף פעם לא ידע את שמם,  היו נושמים כואקום את הפרח על האף, זה היה מצחיק אותם, את כולם. הוא נזכר בבורות הקטנים שבכל פעם חפרו מחדש בשביל המשחק בג'ולות, בור קטן ועל שפתותיו הותירו אצבעותיהם תעלות שטוחות. יוסי היה מסתכל עליו ועל הג'ולה הנוצצת וממתין במצמוצי שפתיים להחלטתו. הוא היה זוחל על הברכיים ומקיף אותה, את הג'ולה היפה מונחת שם ממתינה, אומד בעיניו את המרחק בין הג'ולה לבין הבור, וכשנדמה היה לו שמצא את הזוית הכי נכונה לקליעה, היה דוחף אצבעות אל תוך קופסת הפח המשחירה, הג'ולות משקשקות, זכוכיות קטנות וצבעוניות המתנגשות בקיר הפח ואחת בשניה. ג'ולה אחת ולבה כתום עז עוברת לאצבעו המתקמרת לעומתה מתקפלת הבוהן ומשתחררת בכח כאילו היתה קלע דוד, הג'ולה מנתרת מאצבעו  ומתנגשת בצליל זגוגיתי המתנגן באוזניו עם אחותה שולחת אותה בפס ישר ומהיר אל הבור שם היא מתנודדת קלות קדימה ואחורה ואחר נכנעת ונופלת פנימה לקול מצהלותיו. ניצחתי, הוא צועק בקול ומחייך חיוך רחב, ניצחתי, תביא עכשיו 20 ג'ולות, תביא, לא מוותר לך!

הראש שלו נזרק מצד אל צד בכח רב, לכאן ולכאן, העיניים פקוחות, בוהות, לכאן ולכאן, הוא רואה אותו היטב את היאוש, חשב שחיסל אותו ביחד עם.. עם.. עם.. מי זה היה???!, הוא רואה את פניו בעיני רוחו, מטושטשות, רק העיניים ברורות, ברורות במבטן, ננעצות בו, בעיניו שמנסות להתחמק מהמבטים הנוראים הללו אבל זה לא מצליח לו, הוא מושך בכל הכח את ידו לאחור ומוציא אותה. הסכין מטפטפת אדום כהה, כמעט שחור, שוב הוא זורק את זרועו וידו קדימה ופנימה במאמץ להביא סגירות על העפעפיים בעיניים הבוהות.