הסיפור נכתב במסגרת הסדנה של גלי בנושא "מלכות". בחרתי לספר אותו דרך המכתבים שכתבה הגיבורה, גיין, לאחותה. יש ארבעה מכתבים והם יוכנסו בהמשכים. כיוון שזהו סיפור אחד בעל עלילה מתפתחת, יש לקרוא את המכתבים על פי הסדר.
אדית אחותי היקרה לי מכל
אני כל כך נרגשת ולהוטה לחלוק איתך את החוויות שעברו עלי ואינני יודעת ממה להתחיל ! ואני כאן רק יום אחד בלבד, הספקתי לראות חלק קטן מהארמון וטרם פגשתי את כל בני המשפחה, המלך והבנים נמצאים במסע צייד ויחזרו רק בעוד יומיים. תארי לך כמה דברים עוד אספר במכתביי הבאים!
אך אתחיל מההתחלה כדי שלא אדלג על דבר. הנסיעה הייתה ארוכה ומעייפת -מעולם לא נסעתי כל כך רחוק ולא ביליתי שעות על שעות בכרכרה מקפצת - אבל עברה בשלום. החלפנו סוסים מספר פעמים במשך הנסיעה ואת הלילה העברתי בפונדק דרכים. סעדתי על שולחן עץ ארוך בחברת שאר הנוסעים, הייתי רעבה מאד אחר יום שלם של הטלטלות בדרכים. הוגש לנו נזיד קטניות וצלי קדרה של חזיר שהיה טעים למדי, או שאולי הרעב גרם לי לחשוב כך. גם כיליתי קנקן שלם של יין. פחות נעימים היו המבטים שכמה סועדים תלו בי בשעת הארוחה, גברים זרים שסקרו אותי ללא בושה, והיה גם אחד שקרץ לי כל פעם שמבטינו נפגשו באקראי. ליתר ביטחון נעלתי היטב את דלת חדרי בלילה וגם הגפתי את כל החלונות והתריסים. נרדמתי מיד וישנתי שינה עמוקה, גם בגלל העייפות אבל גם הודות לשיכר שהעריתי לתוכי.
למחרת יצאנו מוקדם לדרך ולפנות ערב הגענו ללונדון. הרבה לא ראיתי מהעיר, ומה שהספקתי לראות - את הדרך עד לתחנה הסופית של הכרכרות - היה מאכזב, רחובות צרים וחשוכים מטונפים בגללי סוסים ומשני צידיהם - בתים קטנים ועלובים. אני יודעת שלונדון גדולה ושעוד לא הספקתי לראות כלום, אך בת דודתנו הבטיחה שעד שאסע הביתה אכיר אותה היטב. הייתי במתח כשהגענו, מה אעשה שם לבד אם איש לא ימתין לי, ורווח לי כשראיתי את הכרכרה המפוארת עם סמל המשפחה חונה בצד. הרַכָב ירד ושאל לשמי ואז קד לפנַי קידה קטנה, לקח את מטעני והעביר אותו למרכבתו. תארי לך איזה עיניים פערו חבריי למסע כשראו את המחזה הזה! ואני שיחקתי אותה אדישה, אחזתי בחן בידו המושטת של הרכב שעזר לי לעלות לכרכרה המלכותית כאילו כך נהגתי מבטן ומלידה. הגנבתי מבט לאחור וראיתי שהנוסעים המשיכו לעמוד ולצפות בכרכרה המתרחקת ופרצתי בצחוק רם.
הגענו די מהר, המפטון קורט נמצא במרחק קטן מלונדון, על גדות התמזה. הוא ענקי ומאד מרשים , בנוי לבנים אדומות, עוד לא ראיתי ארמון מימיי מלבד בציורים, כך שאת יכולה לתאר לעצמך איך הבטתי בבניין פעורת פה שעה שהרכב והמשרת שיצא לקראתנו פרקו את ארגזי מהכרכרה. אך לא ניתנה לי שהות רבה להתבוננות כי שמעתי את שמי וראיתי את קתרין יורדת במדרגות ורצה לקראתי בזרועות פתוחות. היא אימצה אותי לגופה וחשתי שהיא ממש מאושרת שבאתי. חששותיי התפוגגו, הייתי קצת חרדה מקבלת הפנים אפילו שהוזמנתי לכאן על ידה, בכל זאת פגשתי אותה רק פעם אחת בלבד לפני כשנה, כשבקרה אצלנו, אבל החיבור שנוצר אז בינינו לא נפגם, היא שמחה מאד על בואי וחזרה וציינה זאת.
לאחר שהתרעננתי במקצת, הוגשה לנו ארוחת ערב בטרקלינה של קתרין. כן, כן, כיאה לנסיכה אמיתית יש לה אגף משלה בארמון שהוא כמעט בגודל של כל הבית שלנו. הוגשו לנו מעדנים בכלים מפורצלן עם סמל המשפחה, לא תמיד ידעתי מה הונח בצלחתי אך הכל היה ממש נפלא. קתרין מיעטה לאכול והרבתה לדבר ולשאול שאלות כך שגם אני לא אכלתי הרבה, לא נאה לדבר בפה מלא וגם לא רציתי להראות גרגרנית, רק חבל היה לראות את הצלחות הכמעט מלאות שהורדו מהשולחן.
אחרי הארוחה היא לקחה אותי לסיבוב קצר בארמון, ראיתי גם את מגוריהם של שני אחיה ואת חדר המשחקים הענקי המשמש את שלושתם, היו שם דברים שאת לא יכולה לתאר לעצמך שהם בכלל קיימים. יש להם גם חדר ספריה משלהם גדוש בספרים שכל החיים לא יספיקו כדי לקרוא את כולם. ואיזה פאר והדר בכל מקום! ועוד לא ראיתי כלום, קתרין אמרה לי שיש מאות חדרים בארמון הזה והיא עצמה לא מכירה את כולו, הם מבלים בהמפטון קורט רק לעתים, בחורף הם בדרך כלל בארמונם שבלונדון ובקיץ נודדים בין הארמונות האחרים של המשפחה.
הוכן לי חדר משלי ומשרתת שטיפלה בחפציי והתעקשה לעזור לי להתפשט ולהתלבש לקראת השינה, אך לא ישנתי בו בסופו של דבר, קתרין הייתה להוטה לדבר איתי והזמינה אותי לחדרה, שכבנו על מיטתה ושוחחנו במשך שעות ונרדמנו שם יחד, המיטה שלה רחבה יותר ממיטת כלולותיך. שוב ציינה כמה מאושרת היא על בואי ואני מרגישה שהיא בודדה, אין לה אחיות ואף לא חברות, לא זכתה כמוני לאחות גדולה ונפלאה שהייתה לי אם ואחות מאז שאמנו המסכנה הלכה לעולמה.
למחרת, כשהוצגתי בפני המלכה, הבנתי עוד יותר את בדידותה; המלכה היא סוג שונה של אם מזו שהייתה לנו, אמנם הייתי צעירה מאד כשנפטרה, אך חיוכה וחומה זכורים לי היטב. המלכה אישה יפה מאד, אצילית ומהודרת כמו בתמונות שראינו, אך היא מרוחקת וקרירה וקתרין פונה אליה ברשמיות וקוראת לה "גברתי", תארי לך! קבלתי תדרוך שלם לפני שנכנסתי לטרקלינה מפיו של איש קודר ורציני שהסביר לי כיצד יש להתנהג בנוכחותה ומתי מותר לי לדבר - אך בעיקר לשתוק. מזלי שקתרין הייתה לידי, אחרת הייתי מרגישה אבודה. המלכה ישבה בטרקלינה בחברת כמה מנשות החצר שעסקו ברקמה בשעה שנגן הנעים את זמנן בנגינה בקתרוס ובשירה ענוגה. היא הקדישה לי מספר דקות והייתה אדיבה, שאלה על משפחתנו וחייכה אלי, אך נשמתי לרווחה כשהביקור הסתיים ללא תקלות מביכות מצידי ויצאתי מחדרה. אוף!! אפילו חיוכיה הפיצו כפור והצטמררתי למחשבה שלקתרין יש אמא כזאת, אך לא נראה לי שהיא מרבה לבלות בחברתה. ריחמתי עליה, תארי לך! היא כל כך שונה ממנה, היא חמה וטובה וזקוקה לנפש קרובה ואני שמחה להיות לה חברה. הייתי כל כך נרגשת שלא הצלחתי לראות היטב את הגברות האחרות, התרכזתי רק במלכה, אך ממה שהספקתי לראות - כולן היו לבושות בשמלות שמתאימות לנשף ולא לבוקר של יום חול, ואני הרגשתי כמו כפריה בשמלתי החדשה והיפה שנתפרה במיוחד עבור הביקור הזה.
אני סקרנית ונרגשת מאד לקראת המפגש עם המלך והנסיכים, הם יחזרו בעוד יומיים ממסע הציד. קתרין סיפרה לי רבות על אחיה הגדול, גיימס, זה שעתיד להיות מלך אנגליה אחרי אביו, בדיוק מלאו לו עשרים שנה ולכבוד יום הולדתו יתקיים בסוף השבוע נשף גדול בארמון וכל האצולה תהיה נוכחת, תארי לך! קתרין אמרה שהוא מאד נאה ובחור עם לב זהב, לא כמו אחיה השני, אדי, שהוא רק בן שלוש עשרה וקוץ בתחת, (אלה המילים שלה, לא שלי). היא סיפרה לי גם שכבר יש דיבורים על סידור נישואים לגיימס ושיש שתי נסיכות מיועדות, אחת מסקוטלנד ואחרת מספרד, המלך מעוניין בקשריי נישואים עם בתי המלוכה שם, אך אחיה לא נלהב לשאת אף לא אחת מהן, הסקוטית מבוגרת ממנו והספרדיה עקומה (שוב המילים שלה).
אני קצת נלחצתי כששמעתי על הנשף, גם השמלה המהודרת ביותר שהבאתי לא תתאים כאן, אך קתרין הבטיחה להשאיל לי שמלה משלה, לה יש כל כך הרבה שאינה זוכרת כבר מה שיש לה בארונות.
אחותי האהובה, אני יודעת שאם הורינו היקרים היו בחיים לא הייתי מגיעה לכאן. אבא שלנו קיים את מצוות אביו ולא רצה שום קשר עם משפחת המלוכה אפילו שהיה בן טיודור לא פחות מהם. כשהוזמן לארמון על ידי המלך התעלם מההזמנה, "לא אדרוך במקום ממנו נמלט אבי בעור שיניו בפני אחיו הרצחני שרצה באובדנו בגלל שהיה חכם ומוצלח ממנו," כך אמר. אבל הורינו נקטפו במגפת הדֶבֶר ואת, אחותי הגדולה והחכמה, חשבת שהגיע הזמן לשים בצד את העבר. אמרת שהזמנים השתנו, המלך הנוכחי לא אשם בחטאיי אביו, וכשקתרין ביקרה אצלנו, היא כבשה גם אותך באישיותה המרנינה ועודדת אותי לנסוע כשהגיעה ההזמנה עבורי לבלות את הקיץ בהמפטון קורט. לא אשכח את דבריך, "הגיע הזמן שהעוול שנעשה לסבנו יתוקן בדור שלנו, שלפחות את תזכי למעמד שהיית זוכה לו אם היינו עדיין חלק ממשפחת המלוכה. את יפה וחכמה יותר מכל נסיכה, נצלי את ההזדמנות הזו ומי יודע...", כך אמרת לי.
אז הנה, אני כאן. אני נפרדת ממך בינתיים, אכתוב לך אחרי הנשף ואספר לך על הכל. מחר בבוקר אמסור את המכתב הזה לאחראי על דואר הארמון, מקווה שתקבלי אותו בהקדם.
חיבוקים ונשיקות לך ולמשפחתך
שלך באהבה,
גיין
