הזמנה לארמון - מכתב שלישי

  אני ממש מתביישת שחלף יותר משבוע מבלי לכתוב לך, אבל עברו עלי ימים של התרגשות ובלבול ומאז הנשף אני לא מכירה כבר את עצמי. ראשי בעננים ואני ממש מרחפת, מחשבותיי נתונות כל הזמן רק לגיימס ואני רואה את דמותו לנגד עיניי גם כשאינו נוכח. האם זה אומר שאני מאוהבת? כך מרגישים כשמאוהבים? את בעלת ניסיון, אולי את יכולה להבהיר לי.

   התרגשתי מאד לפגוש שוב את גיימס אבל הוא היה מאד נחמד, חייכן וידידותי ולא לעג לי על בורותי, קרא לי "בת דודתי הנאווה", הסביר לי בסבלנות את כללי המשחק והדריך אותי בביצוע החבטה בכדור, עמד מאחוריי והניף את ידי המחזיקה במחבט ובידו השנייה זרק את הכדור, אך אני הרגשתי את גופו השרירי מאחורי גבי, התבלבלתי ופספסתי את הכדור שוב ושוב. הרבה טניס לא הצלחתי לשחק באותו בוקר ראשון, אך זה השתפר בימים שלאחרי-כן.

   לאחר כשעה של טניס גיימס הציע להראות לי את המבוך שבגני הארמון ושוב הייתי במבוכה, לא היה לי כל מושג לְמה התכוון. הוא צחק ואמר שתכף אבין, מוטב מראה עיניים מהסברים, והביא אותי לשטח בגן שם ראיתי חומה גבוהה עשויה משיחים וגזוזה להפליא. יש להם צבא של גננים מומחים לטיפוח הגנים של הארמון, הגנים כאן הם ממש יצירות אומנות, מרבדים מרהיבים של פרחים בשלל צבעים וצורות וביניהם מזרקות, פסלים וספסלים.

   אך אחזור למבוך: חשבתי שזו סתם גדר חיה, אבל כשפנינו ראיתי שהיא כפולה ובין שתי שורות של חומות ירוקות נכנסנו למעין פרוזדור, ואז פנינו ימינה ואחר כך שמאלה וכך הלכנו והלכנו ולפנינו נפתחו עוד ועוד פרוזדורים ארוכים יותר או קצרים יותר, לא היה לזה קץ. גיימס החזיק את ידי, אך בעיקול מסוים מצאתי עצמי לפתע לבד. קראתי בשמו אבל לא היה מענה וממש נלחצתי, תארי לך סבך של פרוזדורים ללא סוף שלא מובילים לשום מקום ואני לבד שם. צעקתי את  שמו והפעם קולי כבר רעד, ואז שמעתי את צחוקו והוא הופיע משום מקום וחיבק אותי בין זרועותיו. נצמדתי אליו כי הייתי מבוהלת והוא נרכן ונישק את שפתיי ברכות. עצמתי את עיניי והוא המשיך להמטיר על פניי נשיקות וללחוש באוזניי עד כמה מצאתי חן בעיניו מהרגע הראשון שראה אותי, ושהוא חושב עלי כל הזמן ומשתוקק שאהיה שלו. לא כל כך הבנתי למה התכוון, אחותו הרי סיפרה לי שכבר שוקלים להשיא אותו לאחת משתי נסיכות, אבל שתקתי, התביישתי לשאול, והיה נעים בין זרועותיו.

   חשבתי שיכעס עלי למחרת, אבל הוא היה מתוק מאד, שוב קרא לי "בת דודתי הנאווה" ולא הזכיר כלל את התקרית של אמש. יצאנו יחד עם קתרין ואדי לרכיבה בסביבות הארמון והפעם לא עשיתי בושות, לרכב אני יודעת היטב, לא פחות מהם. ערכנו פיקניק על גדות התמזה, הם הביאו איתם על הסוסים את כל הדרוש לכך בסלים מיוחדים, אכלנו בכלים של ממש עם סמל בית המלוכה, תארי לך, ולא כפי שאנחנו בבית נוהגים לאכול בפיקניק. בערב שיחקנו ארבעתנו בחדר המשחקים, לימדו אותי לשחק במשחקי קוביה וגם במשחק מלחמה על גבי לוח עם אבירים יצוקי עופרת ואפילו שחקנו טניס על גבי שולחן והפעם הלך לי יותר טוב מאשר במגרש.

   באותו לילה הייתי מתוחה ועצבנית מאד, חרדתי ששוב ידפוק על דלתי. זה לא קרה אך בכל זאת לא הצלחתי להירדם, חששתי שהוא פגוע ושאינו מחבב אותי יותר. לבסוף נרדמתי וחלמתי על המבוך, גיימס רדף אחרי ואני נמלטתי מפניו ואז מצאתי עצמי לבד ובכיתי. בבוקר הייתה מעטפה ליד דלתי, הוא החליק אותה תחתיה. בפנים היה שיר, ואני מעתיקה אותו כלשונו:

                                                 סביב מצחך הילת זהב טהור

                                                 ובין חמוקיך למצוא עיר מקלט.

                                                 מאז ראיתיך שלוותי נסתלקה

                                                 שנתי טרופה, על יצועי מתהפך

                                                 בקרבי מתחלפים ייאוש ותקווה

                                                 מנסה לפענח צפונות לבבך.

                                                 הו חמדתי , חוסי נא עלי

                                                 רווי בטלליך הלך צמא במדבר

                                                 אל תוסיפי שחק כך ברגשותיי

                                                 פן לא יוותר ממני דבר.

                                                 אני, הניצוד, לרגלייך שדוד.

                                                                                     אחותך   

                                                                                                           גיין