סיפורים
ליאורה
פגשתי את ליאורה ב"איתנים". היא היתה כבת ארבעים והתעקשה בתוקף שהיא פרפר
אני הייתי בחורה אנורקטית כבת 16 שאושפזה שם בעקבות נסיון התאבדות.
נהגתי לחתוך כדי להרגיש וליאורה... ליאורה רק רצתה לעוף.
לאחר מספר נסיונות כושלים לקפוץ מחלון הקומה השלישית בביה"ח
החליטו להעביר אותה לקומה הראשונה,למחלקה הסגורה.
בלילה קשרו את ליאורה למיטה, גם אותי.
ביום ההוא שני אחים גררו אותי בכוח אל בין כותלי המחלקה
ליאורה בלוויית אחות, עשתה דרכה לטיול היומי בגן, משראתה אותי קפאה במקומה
האחות דחקה בה להמשיך אך היא נעצה בי מבט שלא אשכח, מבט שהקפיא את דמי.
משסיימה לבחון אותי, קראה לי "פרח". האחות פערה את עיניה בתדהמה, לרגע חששתי שמא תתעלף
לי לא היה אכפת. שתקרא לי פרח. שתקרא לי איך שהיא רוצה....
בכל מקרה לא הייתי קיימת... כל שרציתי היה פשוט להעלם,רצוי אחת ולתמיד.
המילה ההיא עוררה סקנדל רציני
מסתבר שבמשך חמש השנים שליאורה היתה מאושפזת שם, היתה זו הפעם הראשונה שבה פצתה את פיה
כנראה שזו גם הסיבה שהחליטו לשים אותי יחד איתה בחדר
התאכזבתי, רציתי להיות לבד...
ליאורה היוותה בבחינתי עוד מכשול בדרך למצוא שם חפץ חד מספיק כדי לסיים עם הכל. משימה קשה במיוחד,כך גיליתי...
בסריקה דקדקנית שערכתי משך כל אותו שבוע לא הצלחתי למצוא מאום
שום זכר לסיכות, מסמרים,סכינים או תער. שום חפץ שהפעם יגרום לי למות בוודאות
המשכתי ללכת, ליאורה המשיכה להביט בי. התעלמתי
ניסו להכריח אותי לאכול ואני נלחמתי אז קשרו אותי למיטה וחיברו אותי לצינורות. שקלתי 28.4 קילוגרם. שמנה
הגיעה השעה 20:00,זמן כיבוי אורות בהתאם לנוהלים.
ליאורה חזרה מהטיול עם האחות, קשרו גם אותה וכיבו את האורות במחלקה
שנאתי את הגן. הוא היה כ"כ מושלם אלמלא החומה הארורה סביבו וגדר התיל
כמו השומן שלי. תמיד הייתי הילדה היפה ש"רק" צריכה לרזות. "רק". ובכן,הצלחתי...
בעודי מהרהרת על הגן ועל המבט שעורר בי מבוכה שחשים בעת ביצוע בדיקה פולשנית שמסוגלת לחשוף מבעד לעורי הגרום אפילו את המחשבות שהתרוצצו במוחי
או את רגשותיי שנעשו עמומים יותר ויותר באותה שנה
שמעתי את ליאורה אומרת: "חיפשתי אותך פרח.אבל אני מוכרחה למצוא את הפרח השני...
תרצי לעוף איתי?"
שתקתי והמשכתי לישון
למחרת גם אותי לקחו לטיול בגן הארור
היתה שם איזו בולימית שקראה לליאורה "רוצחת"
לא הבנתי למה אבל שמחתי, אולי ליאורה תוכל לעזור לי בביצוע המשימה
כל השבוע זה נמשך. מנסים להכריח אותי לאכול,צינורות,טיול בגן והמשפט הדפוק הזה של ליאורה.
הצמידו לי את תמר, פסיכולוגית.
היא דיברה ואני בזמן הזה פיזמתי לעצמי בראש את השיר האהוב עלי: "I HATE MYSELF AND I WANT TO DIE" של קוביין.
עד היום אין לי מושג על מה היא דיברה במהלך הפגישות שלנו...
ביום שלישי בשבוע השני לשהותי שם,ליאורה הצליחה לעוף.מהקומה השלישית, לא יודעים כיצד עשתה זאת...
באותו שבוע גם התחלתי את הטיפול ב"ציפרמיל".
הכדורים האלה כמו גלולת קסם.הרצון למות נעלם,התחלתי לאכול ותוך 3 חודשים חזרתי למשקל תקין, הווסת חזרה, פרחתי...
הייתי מאושפזת ב"איתנים" כחצי שנה. שם גם הכרתי את יקיר,בעלי. מבין הגברים הבודדים לעניות דעתי שבחרו בשירות לאומי על פני שירות צבאי.
אחותו סבלה מאנורקסיה ושם הצילו אותה, הוא חש מחוייבות.. עד היום הוא מתנדב שם פעמיים בשבוע.
בכל אופן, לא סתם נזכרתי בליאורה.
כשעזבתי את "איתנים", נתנו לי יומן שעליו התנוסס באותיות קידוש לבנה הכיתוב "לפרח שלי". בפינה העליונה הבחנתי בתאריך שבו ליאורה התאבדה. לא רציתי לקרוא בו. כבר הייתי במצב ממש טוב ויומנה של רוצחת לא היה בראש מעייני
אבל שמרתי אותו כאות כבוד אחרון לנפטרת...
היום בתי רונה מצאה אותו מונח בין הספרים על המדף שבחדרה, היא באה אליי וביקשה שאקריא לה סיפור ואז,לראשונה מאז,עיינתי בו.
היו שם עשרות מכתבים מרגשים ל"שני הפרחים שלי". ליאורה תיארה את געגועיה הקשים מנשוא וסיפרה שהיא לומדת לעוף ותצטרף אליהם בקרוב לגן העדן. והיתה גם תמונה של שני ילדים מחובקים,ילד וילדה שמאד דמתה לי
מאחורי התמונה נכתב "הפרחים שלי" ועל גביה היו סימני שפתיים רבים, כאילו נושקה על ידה אלפי פעמים. הצטמררתי.היתכן שליאורה רצחה את שני ילדיה???
נכנסתי ל"גוגל" והקלדתי "ליאורה" ו "איתנים",אפילו את שמה המלא לא ידעתי....בינגו.
מצאתי שתי כתבות על ליאורה בלום, רופאת ילדים מסורה שאושפזה ב"איתנים" לאחר שהשליכה את שני ילדיה מחלון הקומה הרביעית בדירתם ובעקבות החלטת ביהמ"ש כי אינה כשירה לעמוד לדין אושפזה ב"איתנים". הכתבה השניה מספרת על התאבדותה של ליאורה ועל כך שבעלה נמלט מהארץ לאחר שבחיפוש בביתם התגלה חדר צדדי ששימש ככל הנראה לעינויים. שם נהג להכות אותה נמרצות עד שבאחת הפעמים נזקקה לאישפוז.
בביה"ח סיפרה שמעדה והתגלגלה בכל המדרגות ונקבע שזו הסיבה לשברים והחבלות שנגרמו לגופה. היא וודאי פחדה ממנו פחד-מוות.
אני משערת שזו הסיבה לכך ששפיותה התערערה והיא שקעה בדיכאון.
יומיים לאחר ששבה מביה"ח היא השליכה את הילדים מהחלון וניסתה לקפוץ אך בעלה הגיח והצליח ברגע האחרון לעצור בעדה. אולי אז הוא גם איים עליה שוב לבל תספר על ההתעללות שעברה.
למעשה, החיפוש המפתיע שנערך בביתם לאחר מותה,הוא שחשף את כל הסיפור.
לא שזה מצדיק את העניין. הסיפור של ליאורה לא הופך אותה לגיבורה אולם כיום, בהיותי אם לשתי בנות, קשה לי שלא לתהות מה יהיה אם אפסיק ליטול "ציפרמיל" ??או שמא אשקע לפתע בדיכאון??
מי מבטיח לי שאני כשירה להיות אם?? מי מבטיח לאמא כלשהי שלה זה לא יקרה לעולם???
אלף שאלות הציפו אותי בן רגע...
ואז כאילו יכלה לקרוא את מחשבותיי, רונה חיבקה אותי ואמרה לי: "אמא,אני אוהבת אותך"....
* נכתב בהשראת המקרה המצער האחרון (בתקווה) כל קשר בין המציאות לסיפור מקרי בהחלט
