את נור פגשתי באחת המלחמות בלבנון, נערה יפהפייה בעלת שיער בלונדיני עיניים כחולות כים , וחיוך מקסים שובה לב, התאהבנו במבט ראשון.
פגשתיה לראשונה בביתה, שם ערכנו סריקות באחד הכפרים הנוצריים אחר מחבלים, זכורה לי אותה פגישה...איך נכנסתי לחדרה וראיתיה שכובה במיטתה כשלגופה כותונת אדומה ושקופה שלא הסתירה מאום מיופיה.
איך הביטה בי בעיניה הכחולות,איך התקרבתי אליה ונשמתי את ריח עורה הצחור, היא הביטה בי בביישנות וחייכה תחת שפתיה, מכסה את גופה בשמיכה.
היחידה שבה שירתתי השתלטה על הבית הסמוך לביתה ואני הייתי צופה בה מידי יום כשיצאה אל המרפסת לתלות כביסה או סתם בשביל לראותני.
ובכל פעם שעינינו נפגשו חייכנו זה לזו.
במשך היום כשחלפה על פניי היינו מעבירים פתקים זה לזו. וכך במשך חודש האהבה פרחה.
בלילה הייתי מסמן על חלון חדרה באורו של פנס,מיד היא הייתה יוצאת בחשאי דרך אחת הדלתות האחוריות היישר אל בין זרועותיי.
מצאנו לנו כר אהבה באחד הגגות שהשקיף על הכפרים שלמטה, מראה פסטורלי,רחוק מאימת המלחמה שהתרחשה למטה.
כך מידי לילה היינו מתנים אהבים בין רעמי הפגזים שמסביב...משוחחים באנגלית ואוהבים.
באחד הימים התקבלה הפקודה לסגת,חשתי אז עצבות ולא ידעתי מה לעשות,נור הייתה כל חיי,לא ידעתי איך אחייה בלעדיה.
באותו הלילה לפני הנסיגה הפציץ מסוק בשוגג את ביתה של נור,ובעיניי ראיתי איך הבניין בן שלוש הקומות קורס כמגדל קלפים.
חלפתי בריצה בין ההריסות מחפש אותה כשדמעות בעיניי...ההמולה היתה גדולה, עשן, זעקות וצפירות מכוניות החילוץ שהגיעו במהרה מן העיר.
נכנסתי בזהירות בין הריסות ביתה של נור...חלק מן הקירות קרסו,הבחנתי בהוריה קבורים תחת אחד הקירות שקרס, שתי אחיותיה היו פצועות בפינת הבית.
כשנכנסתי לחדרה של נור או מה שנשאר ממנו הבחנתי בכותנתה האדומה תחת פסולת ואבנים כשהיא ספוגה בדם.
חפרתי בידי פוצע את אצבעותיי שהחלו לדמם...מנסה למצוא את גופתה אך לשווא.
התיישבתי בפינת החדר ההרוס ממרר בבכי, אחד החיילים ניגש אליי טפח על שכמי ומשך אותי בכוח החוצה....
חלפו ארבע שנים מאז אותה מלחמה ארורה,השתחררתי מהצבא ועסקתי ברפואה באחד מבתי החולים,גם כשלמדתי רפואה ואח"כ ניתחתי אנשים,תמיד ראיתי את אותה כותונת אדומה של נור אל מול עיניי.
אין ספק שהעיסוק ברפואה היה בגללה.
חיי היו משעממים למדיי,הייתי רווק וביליתי כמעט את כל שעותיי בעבודה. למרות הצעות מצד המין השני שהיו לעיתים מפתות מאוד העדפתי לשבת מול המחשב בשעות החופשיות וללמוד.
גרתי בבית נאה באחד מאזורי היוקרה שבעיר,בית עם גינה וכמה עצים נאים...בלילות הייתי מתיישב על הספסל ובוהה בכוכבים,נזכר בנור אהובתי...
כשהדמעות היו מציפות את עיניי הייתי לוגם מעט וויסקי בכדי להמתיק את הצער והכאב.
מחשבותיי נדדו אל אותו רגע שביתה של נור קרס,אל גופות הוריה המחוצים ומדממים,לריח גופה המתוק...לפתע הבזיקה בראשי המחשבה שאולי...
שאולי נור עדיין בחיים, הלא לא ראיתי את גופתה...ואולי היא בחיים.
צלצול הטלפון הנייד קטע את מחשבתי, בצד השני זיהיתי את קולו של איציק שהיה הקצין בפלוגתי, הוא בירך אותי לשלום והודיע ששוב אנחנו נכנסים ללבנון.
האמת ששמחתי על ההזדמנות,חשבתי שעכשיו אולי אמצא את נור אהובתי וחיכיתי בכליון עיניים שהשבוע יחלוף לו במהרה.
והשבוע חלף לו בעצלתיים,כל רגע נמשך כנצח נצחים.
טיפסתי על המשאית הצבאית בתוכה פגשתי את חבריי לפלוגה, אלה שמחו לקראתי ופינו לי מושב לצידם, מיד רצו הבדיחות מצד אברהם שהיה הליצן של הגדוד.
אני התיישבתי בשקט וכל מחשבותיי היו עליה, על נור שלי.
בכניסה ללבנון חבשנו את הקסדות על הראשים, אוחזים בנשק מוכנים לכל התרחשות.
הכרתי את הדרך שהובילה ממש עד פאתי הכפר שם התגוררה נור.ושמחתי לחזור שוב לאותה הדרך.
הבית שבו התגוררה ואשר נהרס בפיצוץ עבר שיפוץ יסודי ונראה כאילו עמד כך תמיד, גבוה ומעוטר באבני שיש גדולות וחומות.
המשאית המשיכה עוד כמה מאות מטרים ונעצרה בפתאומיות, כדור רובה שרק ליד אוזני ופגע בזרועו החשופה של אברהם,זה צרח מכאב כשדם ניגר מן הפצע.
מיד הוצאתי את תרמילי והתחלתי לטפל בו.
שאר החיילים ירדו מן המשאית כשהם תופסים עמדות ויורים בחזרה על מקור הירי.
השכבתי את אברהם בזהירות על רצפת המשאית כשהכדורים עדיין שורקים ומחוררים את הברזנט .
הזרקתי לו זריקת הרדמה בזרועו חיברתיו לאינפוזיה ולאחר כמה דקות שלפתי בעזרת מלקטת מנתחים את הקליע מזרועו המדממת,לאחר שחבשתי בתחבושת את המקום צעקתי לעבר איציק הקצין שהסתתר מאחורי המשאית והשיב אש, שיזעיק מסוק לפינוי.
איציק הנהן בראשו והתקשר אל המפקדה כשהוא מציין את מיקומנו.
האש מן הצד השני פסקה והשתררה לפתע דממה מוזרה,כאילו ולא קרה דבר.
השמש החלה לשקוע,השמים היו נקיים מעננים ורוח קרירה החלה מנשבת.
התמקמנו באחד המבנים הנטושים שבסביבה ובעודנו סורקים את השטח הגיח מסוק חיל האוויר ונחת בקרבתנו,אני וחייל נוסף נשאנו את אברהם באלונקה אל המסוק שהמריא במהירות מן השטח.
איציק המפקד ביקש מכמה חיילים וממני לסרוק את הדרך המובילה אל הכפר הקרוב, מצויידים במיכשור לראיית לילה גיששנו את דרכנו בחשיכה.
מרחוק הבחנתי בביתה של נור, האורות דלקו בתוך הבית...מחלון חדרה בקומה העליונה הבליח אור מבין התריסים,לבי החל לפעום בקצב מהיר,האצתי צעדיי מתקדם אל עבר פתח הבניין....כאב חד פילח את חזי ולאחריו הכל הפך שחור ונפלתי על הארץ.
אט אט פקחתי את עיניי... שכבתי על מיטה לבנה, מסביב היה מיכשור רפואי ואני הייתי מחובר למוניטור שהראה את פעימות לבי על הצג מעל למיטה.
חשתי כאב בחזה ובקושי יכולתי להזיז את זרועותיי.
אחות חייכנית ניגשה אליי כשהיא בודקת את צינורית הנוזלים המחוברת לתוך הווריד, היא חייכה חיוך רחב כשהבחינה בעיניי הפקוחות.
יו פיל אוקיי? שאלה בלחש.
למה היא שואלת באנגלית תהיתי.....ולפתע הבחנתי באזיקים שעל ידי הימנית, הייתי אזוק לסורגי המיטה.
מה קורה פה? שאלתי את עצמי.
ולאחר כמה דקות הבנתי כשראיתי חייל משופם וחמוש שהציץ דרך דלת החדר.
השלטים שהיו על הקירות והיו כתובים בערבית חיזקו את חששי שאני נמצא בבית חולים זר.
האחות סיימה את הבדיקות רשמה משהו על גליון המחלה התלוי לצד המיטה ונעלמה לה.
הדלת נפתחה שוב והפעם היה זה קצין צעיר ומשופם ולצידו שני חיילים חמושים, הוא התיישב על המיטה ממול והצית סיגריה.
איך קוראים לך? שאל בעברית עילגת.
שלמה לוי..עניתי בלחישה.
ואיזה דרגה אתה? שאל שוב הקצין כשהוא שואף את עשן הסיגריה אל פיו.
אני..רופא! אמרתי וניסיתי להתרומם, מה שגרם לשני החיילים לכוון את נשקם אליי.
הקצין פלט כמה מילים בערבית ואז הם הורידו את הנשק אל כתפיהם, התקרב אליי וסטר בכוח על פניי כשהוא מקלל בכעס.
חשתי לפתע חולשה מן הסטירה החזקה ואיבדתי את הכרתי.
כששבה אליי הכרתי הבחנתי שאני נמצא בחדר אחר, גדול יותר ,במיטה שמולי שכב לא אחר מאשר איציק קצין הפלוגה. ראשו היה חבוש בתחבושת מוכתמת בדם. הוא היה בהכרה וסימן לי בעינייו שהוא בסדר.
שוב נכנס לחדר אותו קצין אדיוט שסטר לי בפעם שעברה.
נו איך אתם מורגשים? שאל בחיוך מטומטם.
אנחנו חיזבללה לא אוהבים יהוד...צחק צחוק מטורף.
מה מרגשכם?שאל בעברית עילגת כשהוא מנופף באקדח שבידו.
חשתי צורך לקום מן המיטה ולפוצץ לו את הצורה לו לא הייתי חלש ואזוק למיטה.
בסדר...עניתי כשכל מילה מסבה לי כאבי תופת.
אל החדר נכנס בסערה רופא קשיש בפנים כעוסות,הוא הסתודד אם הקצין בפינת החדר כשהוא מאיים עליו בידיו.
בסדר...בסדר...אני בא מחר פלט לעברנו, אח"כ לפת את צוואר הרופא כשהוא חונק אותו בשתי ידיו עד שזה החל להכחיל ונפל על הריצפה אז הניח לו, פלט קללה ויצא מן החדר בלווית שני החיילים.
מה שלומך? שאל איציק לאחר שהרופא יצא מדדה מן החדר.
בסדר...חולשה קלה! עניתי.
ואתה? שאלתי לשלומו.
שריטה קלה בראש! ענה כשהוא מנסה לחייך.
מה קרה שם? שאלתי בעניין
אתה ניסית להגיע לאיזה בית ואז נפגעת מכדור בחזה....הבני זונות טמנו לך פח.
כל החברים האחרים נהרגו מאש צלפים ורק אני נפגעתי ו....דמעות החלו זולגות על לחיו.
כולם! שאלתי בכעס וכאב.
כולם! השיב איציק בעצב.
היחידי שניצל היה אברהם שמצבו יציב בגלל הטיפול שטיפלת בו. כך נמסר לי מהמפקדה לפני שנפלתי בשבי! השיב איציק כשהוא עוצם את עיניו.
ומה יקרה עתה? שאלתי שבור.
אחרי שנבריא יענו אותנו...ינסו לגלות סודות על הצבא...ונקווה שבעתיד יחליפו אותנו באסירים שלהם. אמר בעצב.
אל החדר נכנס אותו רופא קשיש ממקודם בלווית אחות...לבי עצר כמעט מלכת, היתה זו לא אחרת מאשר נור אהובתי.
כשהבחינה בי שוכב במיטה התרחקה מעט מהרופא וסימנה לי שאשתוק.
הרופא הביט בגליון המחלה, ניגש אל איציק והציץ בפצעו, אח"כ אמר כמה מילים בערבית לנור ויצא החוצה.
נור אהובתי...לחשתי לכיוונה.
היא התקרבה אליי כשדמעות בעיניה.
את חיה? שאלתי נרגש.
כן! ענתה בעצב. נפצעתי קל! המשיכה ואמרה באנגלית רהוטה.
אחזתי את ידה ביד רועדת כשאני נושק לכף ידה.
ואני חשבתי...ניסיתי לומר אך היא הניחה את אצבעה על פי בעדינות,רכנה לכיווני כשהיא מצמידה נשיקה לשפתיי.
אני אנסה לשחרר אותכם לחשה באוזני.
אל תסתכני לחינם! אמרתי בדאגה.
אל תדאג! אמרה כשהיא מלטפת את ראשי באהבה.
עכשיו תנסה לנוח! אמרה, והוסיפה בלחשלפני שיצאה, אני אבוא בחצות הלילה אהובי!
איציק היה מופתע, מה קורה פה בן אדם?שאל בסקרנות.
סיפור אהבה ביני לבינה! לחשתי לכיוונו.
בשעה שתיים עשרה בלילה בדיוק נכנסה נור אל החדר כשהיא נושאת בידה שקית ניילון גדולה.
היא שלפה מכיסה מפתח קטן ופתחה באמצעותו את האזיקים שכבלו את ידינו למיטה, אח"כ ניתקה ממני ומאיציק את הצינורות והמכשירים.
קחו תלבשו את הבגדים שהבאתי! אמרה בלחישה.
איציק התרומם מיד והחל להתלבש, לי המלאכה הייתה קשה יותר, בקושי רב הצלחתי ללבוש את המדים הצבאיים שהביאה נור.
ומה עם השומר בכניסה? שאלתיה בחשש.
אל תדאג, נתתי לו זריקת הרדמה...ועכשיו תזדרזו בבקשה לפני שיגיע מישהו! אמרה בדאגה.
מחוץ לחדר היה שרוע החייל ששמר על הכניסה ונחר בקולי קולות,רכנתי לעברו ולקחתי את הרובה שהיה מונח לצידו.
בואו מכאן! הורתה נור ולקחה אותנו דרך פרוזדור אפל אל אחת מהמעליות.
המעלית נעצרה בקומת החנייה שהייתה ריקה כמעט מלבד שני אמבולנסים שחנו בצד.
נור הובילה אותנו אל אחד מהם, פתחה את הדלת האחורית של האמבולנס וביקשה מאיתנו להכנס, אחרי שנכנסנו סגרה את הדלת ואז החלה לנסוע, כשיצאנו מאיזור בית החולים היא הפעילה סירנה כשהיא נוסעת במהירות.
אני איבדתי את ההכרה ולא ידעתי כמה זמן נסענו כשלפתע התעוררתי למשמע מילים בעברית.
חיוך עלה על פנינו... הדלת האחורית נפתחה בזהירות והבחנתי בשלושה חיילים וקצין כשנשקם שלוף לעברינו.
דוד מה קורה? זה אני איציק! פנה לפתע איציק אל הקצין.
הקצין זיהה כנראה את איציק ומיד נכנס ועזר לו לצאת מן האמבולנס כשהוא לוחץ את ידו בחום, החייל השני תמך בי והורידני בזהירות.
זה בסדר! פקד דוד אל עבר אחד החיילים שכיוון את נשקו לעבר נור שישבה בתא הנהג.
נור יצאה מן הרכב וחיבקה אותי בזהירות.
ניצלתם בנס! פנה אלינו הקצין בחיוך דואג.
הכל בזכות הגברת הזו! הצביע איציק באצבעו לעבר נור שלא הבינה מה אמר..
טוב חבר'ה צריך לצאת מכאן! פקד לעברנו והוא וחייליו הובילונו לעבר אחד הגי'פים שחנה בסמוך.
משה תעלים את האמבולנס! פקד אל אחד החיילים שלצידו.
זה חיכה שנתרחק מעט מן המקום והשליך רימון לתוך הרכב, חלפו כמה שניות ופיצוץ אדיר החריד את הדממה, האמבולנס עלה באש ועשן שחור היתמר השמיימה.
טיפסנו על הגי'פ ולאחר נסיעה של כרבע שעה הגענו לבסיס משמר הגבול, שם השכיבוני במין חדר מרפאה מאולתר לצד איציק ורופא החל לבדוק אותנו,נור לא משה ממני אפילו לדקה.
הרופא חיבר לידי שוב שקית נוזלים בדק את הפצע שבחזי וחייך בהקלה.
הכל בסדר! הרופא שטיפל בך עשה עבודה מצויינת! אמר ויצא.
לאחר שהרופא יצא הגיעו כמה קצינים והחלו לשאול שאלות על כל מה שאירע, במשך שעה ארוכה סיפרתי להם את כל אשר עבר עליי מרגע הכניסה ללבנון ועד לרגע שנור הובילה אותנו אל מחסום צה"ל.
את נור שאלו כמה שאלות בשפה האנגלית.
הם הקשיבו בשקט לדבריה, שואלים מידי פעם שאלה ועוד שאלה ועוד שאלה. עד שסיימו ויצאו.
מה יקרה עכשיו עם נור? שאלתי בדאגה את דוד שעמד בצד החדר.
נקווה שהכל יסתדר...הרי היא הצילה אותכם! חייך והוסיף-כמובן נצטרך לחקור אותה...אבל הכל יהיה בסדר! הבטיח.
הרגע חקרו אותה לא? שאלתי בכעס.
יש להם עוד כמה שאלות! השיב לי דוד באי נוחות.
בינתיים יגיע מסוק בעוד כשעה וייקח אותך ואת איציק לאחד מבתי החולים! אמר והשפיל מבט ביציאה.
עכשיו כשהיינו לבד ואיציק נרדם יכולתי לשוחח עם נור.
חיפשתי אותך בין ההריסות...חשבתי שאת מתה...לחשתי לה.
היה לי מזל גדול!חייכה והמשיכה-בזמן ההפצצה הייתי במקלחת ולמזלי נפצעתי ביד פציעה קלה.
אבל...אבל ראיתי את הכותונת שלך ספוגה בדם! אמרתי.
ניסיתי לעצור את הדם לכן הכותונת הייתה כך.
אבל איך יצאת משם?שאלתי.
השתלשלתי דרך המרזב...דמעות החלו זולגות לה על לחיה.
אבי ואימי...לא שרדו...אחיותיי מתו...פרצה בבכי תמרורים.
ואני ראיתי אותן פצועות בצד החדר! אמרתי מתכוון לאחיותיה.
כשניסו לחלץ אותן קרס אחד הקירות עליהן! אמרה בעצב.
אני מצטער! ממעמקי לבי אני מצטער! אמרתי ומחיתי את דמעותיה בידי.
אתה לא אשם! אמרה והוסיפה-זאת המלחמה הארורה! שלא מבחינה בין טוב לרע!
יש לי משהו לספר לך! לחשה לפתע כשהיא מלטפת את ראשי ברוך.
מה?שאלתי בסקרנות.
יש לי ילד..! אמרה בהססנות.
ילד? שאלתי בתדהמה מנסה להתרומם ממשכבי.
תירגע בבקשה! אמרה בלחישה.
ילד של שנינו! שלי ושלך! אמרה בחיוך כשהיא נושקת לשפתיי.
לאחר שנפצעתי לקחו אותי לבית החולים ובבדיקות גילו שאני בהריון.אמרה כשהיא בוחנת אותי בחשש.
ואיפה הילד?שאלתי בסקרנות.
הילד אצל הדודה שלי בביירות...היא מטפלת בו...תבין שהייתי חייבת לעבוד בשביל שיהיה כסף לפרנס את הילד.
ומה יקרה עכשיו עם הילד? שאלתי בדאגה-בן כמה הוא? שאלתי בהתלהבות מהולה בחשש.
הילד בן חמש..בלונדיני ומתוק! קראתי לו אור אמרה בחיוך.
ועכשיו חייו בסכנה...וגם חייה של דודתך! אמרתי בחשש.
אל תדאג שלמה, עוד באותו היום שהגעת לבית החולים התקשרתי לדודתי וביקשתי ממנה לקחת את הילד לאחותה שגרה במצרים.
ואני מקווה שהילד נמצא כבר שם! אמרה בדמעות.
אפשר להתקשר לשם? שאלתי בסקרנות.
כן! בטח! יש לי את המספר של דודתי! אמרה.
יש למישהו טלפון שאני יכול להתקשר ממנו שיחה לחו"ל? שאלתי את הרופא שניכנס בדיוק.
כן! קח תתקשר מהטלפון שלי! אמר בחיוך ונתן לי את מכשיר הטלפון שלו.
נור לקחה את המכשיר מידי והחלה להתקשר....היא התרחקה לקצה החדר ושוחחה במכשיר במשך כמה דקות....כשסיימה התקרבה אליי כשהיא מחייכת.
הכל בסדר שלמה, דודתי הגיעה לאחותה והילד בסדר גמור! אמרה באנחה.
דוד נכנס אל החדר כשפניו נפולות, ניגש אל נור ואזק את ידיה.
נור הייתה המומה וניצמדה אל מיטתי בפחד וייאוש.
אחד החיילים נעמד מאחוריה, שומר שלא תימלט חלילה.
מה קורה?שאל איציק שהתעורר.
מהמפקדה רוצים לחקור את נור....הסברתי להם מה קרה...אבל הם רוצים לשלוח חוקרים ממצ"ח בשביל לשאול אותה כמה שאלות! אמר בכעס.
תירגמתי לנור את אשר אמר דוד.
הבחורה הזו הצילה את חיינו! צעק איציק בכעס.
אני יודע איציק! השיב לו דוד בהבנה.
לולא היא היינו מתים בשבי! הוספתי וצרחתי.
תן לי לדבר עם מפקד הבסיס! ביקשתי מדוד.
אני כבר אדע איך להתמודד איתו! התחננתי.
מפקד הבסיס לא נמצא והוא יהיה כאן בעוד כחצי שעה, עד אז תנוחו לכם!אמר.
תבין דוד שבזכותה אנחנו חיים! אמרתי בכעס.
אני יודע! אני יודע! אלה הפקודות שקיבלתי! מה אני יכול לעשות?!התנצל דוד ויצא מן החדר כשראשו מורכן.
