את נור פגשתי באחת המלחמות בלבנון, נערה יפהפייה בעלת שיער בלונדיני ועיניים כחולות כים,התאהבנו ממבט ראשון.
פגשתיה לראשונה בביתה, שם ערכנו סריקות באחד הכפרים הנוצריים אחר מחבלים, זכורה לי אותה פגישה...איך נכנסתי לחדרה וראיתיה שכובה במיטתה כשלגופה כותונת אדומה ושקופה שלא הסתירה מאום מיופיה.
איך הביטה בי בעיניה הכחולות,איך התקרבתי אליה ונשמתי את ריח עורה הצחור, היא הביטה בי בביישנות וחייכה תחת שפתיה, מכסה את גופה בשמיכה.
היחידה שבה שירתתי השתלטה על הבית הסמוך לביתה ואני הייתי צופה בה מידי יום כשיצאה אל המרפסת לתלות כביסה או סתם בשביל לראותני.
ובכל פעם שעינינו נפגשו חייכנו זה לזו.
במשך היום כשחלפה על פניי היינו מעבירים פתקים זה לזו. וכך במשך חודש האהבה פרחה.
בלילה הייתי מסמן על חלון חדרה באורו של פנס,מיד היא הייתה יוצאת בחשאי דרך אחת הדלתות האחוריות היישר אל בין זרועותיי.
מצאנו לנו כר אהבה באחד הגגות שהשקיף על הכפרים שלמטה, מראה פסטורלי,רחוק מאימת המלחמה שהתרחשה למטה.
כך מידי לילה היינו מתנים אהבים בין רעמי הפגזים שמסביב...משוחחים באנגלית ואוהבים.
באחד הימים התקבלה הפקודה לסגת,חשתי אז עצבות ולא ידעתי מה לעשות,נור הייתה כל חיי,לא ידעתי איך אחייה בלעדיה.
באותו הלילה לפני הנסיגה הפציץ מסוק בשוגג את ביתה של נור,ובעיניי ראיתי איך הבניין בן שלוש הקומות קורס כמגדל קלפים.
טיפסתי בזהירות במה שנשאר מגרם המדרגות, מפלס דרכי בין ההריסות מחפש אותה כשדמעות בעיניי...ההמולה היתה גדולה, עשן, זעקות וצפירות מכוניות החילוץ שהגיעו במהרה מן העיר.
חלק מן הקירות קרסו,הבחנתי בהוריה קבורים תחת אחד הקירות שקרס, שתי אחיותיה שכבו פצועות בפינת הבית.
כשנכנסתי למה שנותר מחדרה של נור הבחנתי בכותנתה האדומה תחת פסולת ואבנים כשהיא ספוגה בדם.
חפרתי בידי פוצע את אצבעותיי שהחלו לדמם...מנסה למצוא את גופתה אך לשווא.
התיישבתי בפינת החדר ההרוס ממרר בבכי, אחד החיילים ניגש אליי טפח על שכמי ומשך אותי בכוח החוצה....
חלפו חמש שנים מאז אותה מלחמה ארורה,השתחררתי מהצבא ועסקתי ברפואה באחד מבתי החולים,מראה אותה כותנת אדומה מדם לא הניחה לי והטרידה את מחשבותיי, לא אחת הייתי נעמד באיזו פינה ובוכה.הדמעות זלגו מבלי שהייתה לי שליטה עליהן.
הייתי עומד כשפניי אל אחד הקירות ומוחה את הדמעות, אף אחד לא ידע את אשר עבר עליי.
אין ספק שהעיסוק ברפואה היה בגללה, אך ורק בגללה.
היו לי הצעות רבות כשהשתחררתי מצבא הקבע כמו חברת הייטק או כל מיני עבודות בתיווך ונדל"ן.
חיי היו משעממים למדיי,הייתי רווק וביליתי כמעט את כל שעותיי בעבודה. למרות הצעות מצד המין השני שהיו לעיתים מפתות מאוד העדפתי לשבת מול המחשב בשעות החופשיות ולחפש את נור שלי.
הייתי מוכר בכל הרשתות החברתיות וחיפשתי רמז, פיסת מידע, או סימן שיצביע על כך שהיא בחיים, אך לצערי חיפושיי העלו חרס ומלבד כמה סוטים שניסו להתל בי לא גיליתי כלום.
גרתי בבית נאה באחד מאזורי היוקרה שבעיר,בית עם גינה וכמה עצים נאים...בלילות הייתי מתיישב על הספסל ובוהה בכוכבים,נזכר בנור אהובתי...
כשהדמעות היו מציפות את עיניי הייתי לוגם מעט יין מתוק בכדי להמתיק את הצער והכאב.
מחשבותיי נדדו אל אותו רגע שביתה של נור קרס,אל גופות הוריה המחוצים ומדממים, התגעגעתי לריח גופה המתוק,לנשיקותיה הרכות...לפתע הבזיקה בראשי המחשבה שאולי...
שאולי נור עדיין בחיים, הלא לא ראיתי את גופתה...אולי היא ניצלה.
צלצול הטלפון הנייד קטע את מחשבתי, בצד השני זיהיתי את קולו של איציק שהיה הקצין בפלוגתי, הוא בירך אותי לשלום והודיע ששוב אנחנו נכנסים ללבנון.
האמת ששמחתי על ההזדמנות,חשבתי שעכשיו אולי אמצא את נור אהובתי וחיכיתי בכליון עיניים שהשבוע יחלוף לו במהרה.
והשבוע חלף לו בעצלתיים,כל רגע נמשך כנצח נצחים.
טיפסתי על המשאית הצבאית בתוכה פגשתי את חבריי לפלוגה, אלה שמחו לקראתי ופינו לי מושב לצידם, מיד רצו הבדיחות מצד אברהם שהיה הליצן של הגדוד.
אני התיישבתי בשקט וכל מחשבותיי היו עליה, על נור שלי.
בכניסה ללבנון חבשנו את הקסדות על הראשים, אוחזים בנשק מוכנים לכל התרחשות.
הכרתי את הדרך בעיניים עצומות עוד משירותי הקודם שם, הדרך הובילה ממש עד פאתי הכפר שם התגוררה נור.ושמחתי לחזור שוב לאותה הדרך.
הבית שבו התגוררה ואשר נהרס בפיצוץ עבר שיפוץ יסודי ונראה כאילו עמד כך תמיד, גבוה ומעוטר באבני שיש גדולות וחומות.
המשאית נעצרה בפתאומיות, כדור רובה שרק ליד אוזני ופגע בזרועו החשופה של אברהם,זה צרח מכאב כשדם ניגר מן הפצע.
מיד הוצאתי את תרמילי והתחלתי לטפל בו.
שאר החיילים ירדו מן המשאית כשהם תופסים עמדות ויורים בחזרה על מקור הירי.
השכבתי את אברהם בזהירות על רצפת המשאית כשהכדורים עדיין שורקים ומחוררים את הברזנט האפור.
הזרקתי לו זריקת הרדמה בזרועו חיברתיו לאינפוזיה ולאחר כמה דקות שלפתי בעזרת מלקטת מנתחים את הקליע מזרועו המדממת,לאחר שחבשתי בתחבושת את המקום צעקתי לעבר איציק הקצין שהסתתר מאחורי המשאית והשיב אש, שיזעיק מסוק לפינוי.
איציק הנהן בראשו והתקשר אל המפקדה כשהוא מציין את מיקומנו.
האש מן הצד השני פסקה והשתררה לפתע דממה מוזרה,כאילו ולא קרה דבר.
השמש החלה לשקוע,השמים היו נקיים מעננים ורוח קרירה החלה מנשבת.
התמקמנו באחד המבנים הנטושים שבסביבה ובעודנו סורקים את השטח הגיח מסוק חיל האוויר ונחת בקרבתנו,אני וחייל נוסף נשאנו את אברהם באלונקה אל המסוק שהמריא במהירות מן השטח.
התמקמנו סמוך לכפר, חלק מן החיילים חפרו שוחות באדמה,אחרים מילאו שקים בעפר וביצרו את העמדות, אני חשבתי על נור שלי.
הערב ירד ורוח קרירה החלה מנשבת,מצאנו כמה גזעי עצים והדלקנו לנו מדורה קטנה, משה הוציא מתרמילו פינג'ן קטן ועשה קפה טורקי שחימם את קרבנו.
איציק המפקד ביקש מכמה חיילים וממני לסרוק את הדרך המובילה אל הכפר הקרוב, מצויידים במיכשור לראיית לילה גיששנו את דרכנו בחשיכה.
מרחוק הבחנתי בביתה של נור, האורות דלקו בתוך הבית...מחלון חדרה בקומה העליונה הבליח אור מבין התריסים,לבי החל לפעום בקצב מהיר,האצתי צעדיי מתקדם אל עבר פתח הבניין, מניח יד על שער הברזל הצבוע בזהב, בעוד דקה הכנס לבניין ושם בקומה השנייה אראה אותה! אמרתי לעצמי בתקווה....לפתע שמעתי יריה ולאחריה חשתי כאב חד בחזי ולאחריו הכל הפך שחור ונפלתי על הארץ.
אט אט פקחתי את עיניי... שכבתי על מיטה לבנה, מסביב היה מיכשור רפואי ואני הייתי מחובר למוניטור שהראה את פעימות לבי על הצג מעל למיטה.
חשתי כאב בחזה ובקושי יכולתי להזיז את זרועותיי.
אחות חייכנית ניגשה אליי כשהיא בודקת את צינורית הנוזלים המחוברת לתוך הווריד, היא חייכה חיוך רחב כשהבחינה בעיניי הפקוחות.
יו פיל אוקיי? שאלה בלחש.
כמה זמן אני שוכב כאן? שאלתי.
היא הסתכלה עליי ולא הבינה.
חזרתי על השאלה באנגלית ואז היא הבינה וענתה שאני שוכב כאן כשבועיים.
למה היא שואלת ועונה באנגלית תהיתי.....ולפתע הבחנתי באזיקים שעל ידי הימנית, הייתי אזוק לסורגי המיטה.
מה קורה פה? שאלתי את עצמי.
ולאחר כמה דקות הבנתי כשראיתי חייל משופם וחמוש שהציץ דרך דלת החדר, הוא הסתכל עליי במבט אכזרי ואח"כ צחק צחוק מטומטם.
השלטים שהיו על הקירות והיו כתובים בערבית חיזקו את חששי שאני נמצא בבית חולים זר.
האחות סיימה את הבדיקות רשמה משהו על גליון המחלה התלוי לצד המיטה ונעלמה לה.
הדלת נפתחה שוב והפעם היה זה קצין צעיר ומשופם ולצידו שני חיילים חמושים, הוא התיישב על המיטה ממול והצית סיגריה.
אתה בידים שלנו...אנחנו חיזבללה! אמר בחיוך ניצחון.
איך קוראים לך? שאל בעברית עילגת.
שלמה לוי..עניתי בלחישה.
ואיזה דרגה אתה? שאל שוב הקצין כשהוא שואף את עשן הסיגריה אל פיו.
אני..רופא! אמרתי וניסיתי להתרומם, מה שגרם לשני החיילים לכוון את נשקם אליי.
הקצין פלט כמה מילים בערבית ואז הם הורידו את הנשק אל כתפיהם, התקרב אליי וסטר בכוח על פניי כשהוא מקלל בכעס.
חשתי לפתע חולשה מן הסטירה החזקה ואיבדתי את הכרתי.
כששבה אליי הכרתי הבחנתי שאני נמצא בחדר אחר, גדול יותר ,במיטה שמולי שכב לא אחר מאשר איציק קצין הפלוגה. ראשו היה חבוש בתחבושת מוכתמת בדם. הוא היה בהכרה וסימן לי בעינייו שהוא בסדר.
שוב נכנס לחדר אותו קצין אדיוט שסטר לי בפעם שעברה.
נו איך אתם מורגשים? שאל בחיוך מטומטם.
אנחנו חיזבללה , אני אחמד...לא אוהבים יהוד...צחק צחוק מטורף.
מה מרגשכם?שאל בעברית עילגת כשהוא מנופף באקדח שבידו.
חשתי צורך לקום מן המיטה ולפוצץ לו את הצורה לו לא הייתי חלש ואזוק למיטה.
חתיכת בן זונה! אמרתי לכיוונו.
הוא התקרב אל מיטתי ולחץ באצבעו על הפצע שבחזי, חשתי כאב עז והרגשתי שאני עומד לאבד את הכרתי.
שאלתו מה מרגשכם יה' כלב? הוסיף בכעס כשהוא פולט לעברי קללות עסיסיות בערבית.
הוא שלף את אצבעו מן הפצע כשהיא אדומה מדם ומרח את הדם על פניי בזלזול.
בסדר! הכל בסדר גמור !עניתי במהירות פן יחזור ויחדיר את אצבעו ויכאיב לי שוב.
הכל טוב! אמרתי כשכל מילה גורמת לי לכאבים איומים.
אל החדר נכנס בסערה רופא קשיש בפנים כעוסות,הוא הסתודד עם אחמד הקצין בפינת החדר כשהוא צועק ומצביע עליי באצבעו.
בסדר...בסדר...אני בא מחר! פלט לעברנו באיום, לפת את צוואר הרופא בשתי ידיו והחל לחנוק אותו עד שזה הכחיל ונפל על הריצפה אז הניח לו, פלט קללה בערבית ויצא מן החדר בלווית שני החיילים.
אחת האחיות נכנסה במרוצה וניגשה לתמוך ברופא שבקושי הצליח לנשום.
מה שלומך?פנה איציק לעברי לאחר שהרופא יצא מדדה מן החדר.
בסדר...חולשה קלה! עניתי.
רק שהבן זונה הזה לא יחזור שוב! הצבעתי לעבר הדלת שמשם יצא אחמד.
ואתה? שאלתי לשלומו.
שריטה קלה בראש! ענה כשהוא מנסה לחייך.
מה קרה שם? שאלתי בעניין
בכניסה אל הבית נפגעת מכדור בחזה....הבני זונות טמנו לנו פח.
כל החברים האחרים נהרגו מאש צלפים ורק אני נפצעתי ו....דמעות החלו זולגות על לחיו ועצרו את שטף דבריו.
כולם! שאלתי בעצב וכאב.
מנשה,חנן,גיורא,דני...כולם! השיב איציק בקול שבור.
ומה יקרה עתה? שאלתי .
אחרי שנבריא יענו אותנו...ינסו לגלות סודות על הצבא...ונקווה שבעתיד יחליפו אותנו באסירים שלהם. אמר בעצב.
וזה סיכוי קלוש למדיי....ראה מה קורה עם גלעד שליט הוסיף בייאוש.
אל החדר נכנס אותו רופא קשיש ממקודם בלווית אחות...לבי עצר כמעט מלכת, היתה זו לא אחרת מאשר נור אהובתי.
כשהבחינה בי שוכב במיטה התרחקה מעט מהרופא וסימנה לי באצבעה שאשתוק.
הרופא הביט בגליון המחלה, ניגש אל איציק והציץ בפצעו, אח"כ אמר כמה מילים בערבית לנור ויצא החוצה.
נור אהובתי...לחשתי לכיוונה.
היא התקרבה אליי כשדמעות בעיניה.
את חיה? שאלתי נרגש.
כן! ענתה בעצב. נפצעתי קל! המשיכה ואמרה באנגלית רהוטה.
אחזתי את ידה ביד רועדת כשאני נושק לכף ידה.
ואני חשבתי...ניסיתי לומר אך היא הניחה את אצבעה על פי בעדינות,רכנה לכיווני כשהיא מצמידה נשיקה לשפתיי.
איציק הביט ממיטתו לא מבין מה כאן קורה.
אני אנסה לשחרר אותכם לחשה באוזני.
אל תסתכני לחינם! אמרתי בדאגה.
אל תדאג! אמרה כשהיא מלטפת את ראשי באהבה.
עכשיו תנסה לנוח! אמרה, והוסיפה בלחש לפני שיצאה, אני אבוא בחצות הלילה אהובי!
מה קורה פה בן אדם?שאל בסקרנות.
סיפור אהבה ביני לבינה! סיפרתי לו בלחש את השתלשלות העניינים ביני לבין נור.
הוא הקשיב בשקט לכל מילה שאמרתי, בקושי רב סיפרתי לו את סיפורי,מדי פעם עצרתי בכדי לקחת אוויר לראותיי,הכאב בחזה עדיין הכאיב לי מאוד.
דלת החדר נפתחה לפתע ודרכה הציץ לעברנו אותו חייל ששמר בחוץ,כשראה שהכל בסדר סגר את הדלת ונעלם מאחוריה.
בשעה שתיים עשרה בלילה בדיוק נכנסה נור אל החדר כשהיא נושאת בידה שקית ניילון גדולה ובתוכה מדים של צבא מנומרים.
היא שלפה מכיסה מפתח קטן ופתחה באמצעותו את האזיקים שכבלו את ידינו למיטה, אח"כ ניתקה ממני ומאיציק את הצינורות והמכשירים.
קחו תלבשו את הבגדים שהבאתי! אמרה בלחישה.
איציק התרומם מיד והחל להתלבש, לי המלאכה הייתה קשה יותר, בקושי רב הצלחתי ללבוש את המדים הצבאיים שהביאה איתה, וכשראתה שאני מתקשה ניגשה ועזרה לי להתלבש.
לקח לי כמה דקות טובות עד שהצלחתי לעמוד על רגליי,חשתי עדיין חולשה בכל גופי.
מה עם השומר בכניסה? שאלתיה בחשש.
אל תדאג, נתתי לו זריקת הרדמה...ועכשיו תזדרזו בבקשה לפני שיגיע מישהו! אמרה בדאגה כשהיא תומכת בי.
מחוץ לחדר היה ישוב על כיסא החייל ששמר על הכניסה ונחר בקולי קולות,איציק רכן לעברו ולקח את הרובה שהיה מונח על כתפו.
בואו מכאן! הורתה נור ולקחה אותנו דרך פרוזדור אפל אל אחת מהמעליות.
המעלית נעצרה בקומת החנייה שהייתה ריקה מלבד שני אמבולנסים שחנו בצד.
נור הובילה אותנו אל אחד מהם, פתחה את הדלת האחורית של האמבולנס ועזרה לנו להכנס פנימה, אחרי שנכנסנו והתיישבנו על הספסלים שבצד, סגרה את הדלת ואז החלה לנסוע, כשיצאנו מאיזור בית החולים היא הפעילה סירנה כשהיא נוסעת במהירות.
דרך החלונות יכולתי להבחין בעמדות של החיזבללה ובמחסומים שהיו מפוזרים ברחובות, נור חלפה על פניהם כשהיא שועטת במהירות, ואותם טיפשים אפילו לא עצרוה לבדיקה.
אני איבדתי את ההכרה מחולשה ולא ידעתי כמה זמן נסענו כשלפתע התעוררתי למשמע מילים בעברית.
חיוך עלה על פניי... הדלת האחורית נפתחה בזהירות והבחנתי בשלושה חיילים וקצין כשנשקם שלוף לעברינו.
דוד מה קורה? זה אני איציק! פנה לפתע איציק אל הקצין שעמד והיה לגמרי מופתע.
הקצין זיהה כנראה את איציק ומיד נכנס ועזר לו לצאת מן האמבולנס כשהוא לוחץ את ידו בחום, החייל השני תמך בי והורידני בזהירות.
זה בסדר! פקד דוד אל עבר אחד החיילים שכיוון את נשקו לעבר נור שישבה בתא הנהג.
נור יצאה מן הרכב רצה לכיווני וחיבקה אותי בזהירות.
ניצלתם בנס! פנה אלינו הקצין בחיוך דואג, לא ידענו מה קרה איתכם,אם אתם חיים או מתים...מרחץ דמים מה שהיה שם! אמר בצער והמשיך-מזל גדול!
הכל בזכות הגברת הזו! הצביע איציק באצבעו לעבר נור שלא הבינה מה אמר..
ואני תירגמתי לה את דבריו של דוד.
טוב חבר'ה צריך לצאת מכאן, לא בטוח כאן! פקד לעברנו, והוא וחייליו הובילונו לעבר אחד הגי'פים שחנה בסמוך.
משה תעלים את האמבולנס! פקד אל אחד החיילים שלצידו.
זה חיכה שנתרחק מעט מן המקום והשליך רימון לתוך הרכב, חלפו כמה שניות ופיצוץ אדיר החריד את הדממה, האמבולנס עלה באש ועשן שחור היתמר השמיימה.
טיפסנו על הגי'פ ולאחר נסיעה של כרבע שעה הגענו לבסיס משמר הגבול, שם השכיבוני במין חדר מרפאה מאולתר לצד איציק, ורופא החל לבדוק אותנו,נור לא משה ממני אפילו לדקה.
הרופא חיבר לידי שוב שקית נוזלים בדק את הפצע שבחזי וחייך בהקלה.
הכל בסדר! הרופא שטיפל בך עשה עבודה מצויינת! אמר בשביעות רצון.
לאחר שהרופא יצא הגיעו כמה קצינים והחלו לשאול שאלות על כל מה שאירע, במשך שעה ארוכה סיפרתי להם את כל אשר עבר עליי מרגע הכניסה ללבנון ועד לרגע שנור הובילה אותנו אל מחסום צה"ל.
את נור שאלו כמה שאלות בשפה האנגלית.
הם הקשיבו בשקט לדבריה, שואלים מידי פעם שאלה ועוד שאלה ועוד שאלה. עד שסיימו ויצאו.
מה יקרה עכשיו עם נור? שאלתי בדאגה את דוד שעמד בצד החדר.
נקווה שהכל יסתדר...הרי היא הצילה אותכם! חייך והוסיף-כמובן נצטרך לחקור אותה...אבל הכל יהיה בסדר! הבטיח.
הרגע חקרו אותה לא? שאלתי בכעס.
יש להם עוד כמה שאלות! השיב לי דוד באי נוחות.
בינתיים יגיע מסוק בעוד כשעה וייקח אותך ואת איציק לאחד מבתי החולים! אמר והשפיל מבט ביציאה.
עכשיו כשהיינו לבד ואיציק נרדם יכולתי לשוחח עם נור.
חיפשתי אותך בין ההריסות...חשבתי שאת מתה...לחשתי לה.
היה לי מזל גדול!חייכה והמשיכה-בזמן ההפצצה הייתי במקלחת ולמזלי נפצעתי ביד פציעה קלה.
אבל...אבל ראיתי את הכותונת שלך ספוגה בדם! אמרתי.
ניסיתי לעצור את הדם לכן הכותונת הייתה כך.
אבל איך יצאת משם?שאלתי.
השתלשלתי דרך המרזב...דמעות החלו זולגות לה על לחיה.
אבי ואימי...לא שרדו...אחיותיי מתו...פרצה בבכי תמרורים.
ואני ראיתי אותן פצועות בצד החדר! אמרתי מתכוון לאחיותיה.
כשניסו לחלץ אותן קרס אחד הקירות עליהן! אמרה בעצב.
אני מצטער! ממעמקי לבי אני מצטער! אמרתי ומחיתי את דמעותיה בידי.
אתה לא אשם! אמרה והוסיפה-זאת המלחמה הארורה! שלא מבחינה בין טוב לרע!
יש לי משהו לספר לך! לחשה לפתע כשהיא מלטפת את ראשי ברוך.
מה?שאלתי בסקרנות.
יש לי ילד..! אמרה בהססנות.
ילד? שאלתי בתדהמה מנסה להתרומם ממשכבי.
תירגע בבקשה! אמרה בלחישה.
ילד של שנינו! שלי ושלך! אמרה בחיוך כשהיא נושקת לשפתיי.
לאחר שנפצעתי לקחו אותי לבית החולים ובבדיקות גילו שאני בהריון.אמרה כשהיא בוחנת אותי בחשש.
ואיפה הילד?שאלתי בסקרנות.
הילד אצל הדודה שלי בביירות...היא מטפלת בו...תבין שהייתי חייבת לעבוד בשביל שיהיה כסף לפרנס את הילד.אמרה בשקט.
ומה יקרה עכשיו עם הילד? שאלתי בדאגה-בן כמה הוא? שאלתי בהתלהבות מהולה בדאגה.
הילד בן חמש..בלונדיני ומתוק! קראתי לו אור, יש לו את האף המתוק שלך! התלוצצה.
ועכשיו חייו בסכנה...וגם חייה של דודתך! אמרתי בחשש.
אל תדאג שלמה, עוד באותו היום שהגעת לבית החולים התקשרתי לדודתי וביקשתי ממנה לקחת את הילד לאחותה שגרה במצרים.
ואני מקווה שהילד נמצא כבר שם! אמרה בדמעות.
אפשר להתקשר לשם? שאלתי בסקרנות.
כן! בטח! יש לי את המספר של דודתי! אמרה כשהיא מפשפשת בתיקה ושולפת פתק קטן.
יש למישהו טלפון שאני יכול להתקשר דחוף ממנו לחו"ל? שאלתי את הרופא שניכנס בדיוק.
כן! קח תתקשר מהטלפון שלי! אמר בחיוך ונתן לי את מכשיר הטלפון שלו.
נור לקחה את המכשיר מידי והחלה להתקשר....היא התרחקה לקצה החדר ושוחחה במכשיר במשך כמה דקות....כשסיימה התקרבה אליי כשהיא מחייכת.
הכל בסדר שלמה, דודתי הגיעה לאחותה והילד בסדר גמור! אמרה באנחה.
דוד נכנס אל החדר כשפניו נפולות, ניגש אל נור ואזק את ידיה.
אני באמת באמת מצטער! אמר.
נור הייתה המומה וניצמדה אל מיטתי בפחד וייאוש.
אחד החיילים נעמד מאחוריה, שומר שלא תימלט חלילה.
מה קורה?שאל איציק שהתעורר.
מהמפקדה רוצים לחקור את נור....הסברתי להם מה קרה...אבל הם רוצים לשלוח חוקרים ממצ"ח בשביל לשאול אותה כמה שאלות! אמר בכעס.
תירגמתי לנור את אשר אמר דוד.
הבחורה הזו הצילה את חיינו! צעק איציק בכעס והוסיף-חקרו אותה כבר,מה עוד יש לחקור? היא הצילה את חיינו...אמר.
אני יודע איציק! השיב לו דוד בהבנה.
לולא היא היינו מתים בשבי! הוספתי וצרחתי.
תן לי לדבר עם מפקד הבסיס! ביקשתי מדוד.
אני כבר אדע איך להתמודד איתו! התחננתי.
מפקד הבסיס לא נמצא והוא יהיה כאן בעוד כחצי שעה, עד אז תנוחו לכם!אמר.
תבין דוד שבזכותה אנחנו חיים! אמרתי בכעס.
אני יודע! אני יודע! אלה הפקודות שקיבלתי! מה אני יכול לעשות?!התנצל דוד ויצא מן החדר כשראשו מורכן.
החייל שעמד מאחורי נור הוביל אותה החוצה.
אל תדאגי נור...אני אדאג לך! זעקתי אחריה.
היא חייכה בחשש לפני שנעלמה מאחורי הדלת בחברת אותו חייל.
כשהגיע המסוק בכדי לפנות אותי ואת איציק אל אחד מבתי החולים סירבתי להתפנות בלעדי נור.
ואיך אוכל לנטוש את אהבת חיי? הסברתי לאיציק.
צודק מאה אחוז אחי! גם אני לא זז מכאן בלעדיה! אמר והנהן בראשו.
דוד הקצין ניסה להרגיע והבטיח שנור תשתחרר לאחר החקירה ואז נתייחד.
האמת שלא כל כך האמנתי לו, משהו בקולו לא היה אמתי.
אחד החיילים נכנס ואמר כמה מילים באוזנו, הוא הקשיב לחייל בעניין ושניהם יצאו החוצה במהירות.
מה קורה כאן? פניתי אל איציק בחשש.
משהו כאן מריח לא טוב! השיב איציק.
גייסתי את כל כוחותיי והתרוממתי אט אט כשהכאב בחזה עדיין לא מרפה, איציק הביט בי וחיקה את תנועותיי, צעד אחר צעד התקרבנו אל החלון שהשקיף אל המפקדה.
הספקנו עוד לראות את נור המנסה להשתחרר מזרועותיה של חיילת גברתנית אך ללא הועיל.
היא הועלתה בכוח על גי'פ צבאי שפנה לתוך לבנון.
פסעתי לכיוון הדלת בבכי ודמעות, ניסיתי לרוץ אחריה, לצעוק ששם יהרגו אותה,שלא ייגרשו אותה חזרה,אבל כוחותיי אפסו ונפלתי חסר הכרה על הרצפה.
התעוררתי בבית החולים סורוקה בבאר שבע, הייתי שבור ומדוכא ובלי רצון לחיות יותר.
במשך שבועיים שכבתי שם עד שהחלמתי לגמרי פחות עשרה קילוגרמים.
כששאלתי לשלום איציק נאמר לי שהוא השתחרר מבית החולים כבר לפני כמה ימים ושהוא השאיר לי מכתב אצל אחת האחיות.
ובאמת כשפניתי לאותה אחות היא חייכה ודחפה לידי מעטפה לבנה.
"שלום שלמה! הוא כתב.
אני מקווה שאתה מרגיש טוב ושהשתחררת כבר מבית החולים...
אני מודה לך ולנור שהצלתם את חיי...ואני מוכן לעשות הכל בשבילך, רק תגיד!
כרגע חזרתי לשרות ואני נמצא בטלפון מספר-0506663245
תודה רבה שלך איציק רובס"
לפני שיצאתי מבית החולים הבחנתי בשקית ובתוכה מכנס חולצה וזוג תחתונים, כששאלתי את אחת האחיות מי הביא את הבגדים היא ענתה שאיציק הביא אותם.לבוש בבגדים החדשים יצאתי מבית החולים.
נסעתי במונית אל ביתי שם נעצבתי כשראיתי את הדגים היפים שקניתי צפים מתים בתוך האקווריום.
רוקנתי את מימי האקווריום בגלל ריח רע שעלה מהם, את הדגים המתים הכנסתי לשקית ניילון וזרקתי לפח.
איך זה שהעוזרת לא ראתה חשבתי.
האמת שאני הייתי האשם שהדגים מתו, באחד הפעמים ביקשתי ממנה-(רוזה כך קראו לה לאותה עוזרת ממוצא הודי.)תאכילי בבקשה את הדגים ממש טיפת אוכל והראתי לה את הקופסא, יצאתי באותו היום לעבודה וכשחזרתי חשכו עיניי כל תכולת הקופסה הייתה בתוך האקווריום ובקושי יכולתי לראות את הדגים בתוך כל הבלאגן.
מאז עמדתי על כך שרק אני מאכיל את הדגים.
הכנתי לי כוס קפה חזק והתיישבתי על הספה לחשב את צעדיי.
הטלפון שעל השידה צלצל לפתע, הלו מי זה ?שאלתי
היה זה אבי המתגורר בקליפורנייה, הוא שאל לשלומי וביקש שאהיה איתו בקשר ואולי הוא יגיע לארץ בשבוע הבא בחברת סטייסי, חברתו לחיים.
אמרתי שאני אשמח לראותו ולאחר כמה מילות עידוד הוא ניתק.
מזל שהוא לא יודע מה קרה? חשבתי לעצמי.
מאז מות אימי הפך אבי ל"פרפר" והחליף נשים צעירות כמו גרביים, הונו הרב משך אליו צעירות תאבות בצע שניצלו את כספו.
חברת ההייטק שבבעלותו הייתה שווה בשוק מיליונים רבים, לזכותו יאמר שבכל פעם שהייתי זקוק לכסף מיד היה בא לעזרתי.
לגמתי מן הקפה, לקחתי את שלט הטלביזיה לידי ולחצתי, השלט לא הגיב, התרוממתי מן הספה והדלקתי אותה באחד הכפתורים.
ניגשתי אל הארון והוצאתי משם סוללות חדשות והחלפתי בשלט, נשכבתי על הספה כשכל מחשבתי על נור.
בעודי מזפזף בין הערוצים הרבים עצרתי לפתע על הערוץ הלבנוני ששידר בשידור חי. ממה שהבנתי זה שצבא לבנון נלחם בחיזבללה....אש ועשן, אנשים פצועים מוטלים ברחובות...
לפתע ראיתי עדת נשים ממררות בבכי.....אחת הנשים משכה את תשומת לבי והצלם כאילו קרא את מחשבותיי...המצלמה החלה להתקרב אליה ואז...
נור! זעקתי.
אפילו תחת מעטה הבד שכיסה את ראשה יכולתי לראות קצוות שיער בלונדיני שבצבץ משם....והעיניים רק לנור היו עיניים בצבע הזה.
קרבתי אל מסך הטלביזיה והבטתי בעיניה שהיו עצובות וכבויות.
חיפשתי רמז,סימן להיכן שהיא נמצאת ומצאתיו, המצלמה עקבה אחר אותן נשים שנכנסו אל בית גדול שבסמוך לו עמד מפעל לחומרי בנייה כשעל אחד העמודים ניצב שלט באנגלית ובערבית "חומרי בנין חמודי ובניו".
השידור הופסק באמצע ופתאום שודרה תוכנית בישול עם איזה שף בשם יוסוף חזמה שטיגן חצילים, כיביתי את הטלביזיה והתיישבתי לחשוב.
על פתק קטן רשמתי את שם המפעל וזה היה לי סימן דרך במסעי להצלתה של נור.
צחקתי ובכיתי על כך שהיא עדיין בחיים....תמיד ידעתי שנור חכמה .
הלילות הבאים עברו עליי במחשבות מה לעשות? ואיך אני מגיע לשם? שאלתי את עצמי.
נזכרתי במכתבו של איציק הקצין ואז החלטתי שבבוקר אני מתקשר אליו.
התקשרתי השכם בבוקר אל איציק ששמח לשמוע שהשתחררתי מבית החולים, אחרי כמה מילות ברכה, ניגשתי לעניין וביקשתי שנפגש יחד כי אני רוצה לשתף אותו בתוכניתי, וכי אצטרך ממנו עזרה.
לרוע מזלי הודיע איציק שהוא יצא לחופשה באיטליה ויחזור רק בחודש הבא.
"אבל אם אתה רוצה אני עכשיו עולה למטוס ומגיע אליך" אמר.
זה בסדר איציק! תעשה חיים, בנתיים אני אנסה לתכנן משהו. אמרתי וקבענו להיפגש בחודש הבא.
הימים חלפו באיטיות, חלף שבוע ובמפתן ביתי הופיעו באחד הימים אבי וסטייסי,"פצצה"בלונדינית בעלת ציצים ענקיים מסליקון ושמלת מיני קצרצרה.
התחבקנו אני ואבי שלא ראיתיו מזה שנה ויותר, הוא נראה זוהר וצעיר לגילו,כמו תמיד.
סטייסי לחצה את ידי בחום ונשקה ברוך ללחיי.
בחוץ עמדה מכונית יגואר מפוארת ולצידה נהג חבוש בכובע מצחייה שחור.
הנהג עמד וחיכה להוראות.
מה קורה בן? הכל בסדר איתך? שאל במבטא אמריקני.
הכל בסדר אבא! אמרתי והמשכתי בחיוך-עוד שנה אתה תשכח לדבר עברית!
אבי צחק ואמר-שלושים שנה זה הרבה! ואתה יודע...כשלא מדברים עברית אז שוכחים.
סטייסי חייכה כאילו הבינה את שאמר.
אבי חיבק את סטייסי והושיבה על הספה כשהוא מתיישב לצידה.
עוד מעט אני נוסע לבית בקיסריה! אמר כשהוא שולף סיגר ארוך מתוך קופסה מוזהבת...הנהג קפץ כנשוך נחש והצית לו את הסיגר ביד רועדת.
תשתו משהו?שאלתי וניגשתי אל עבר המטבח.
לא! לא! אנחנו צריכים מקלחת אני וסטייסי...לנוח ו...חייך אבי חיוך ערמומי לעבר סטייסי.
אבא אני צריך לדבר איתך! פניתי לעברו.
בסדר בן! אמר כשהוא שולף ערימת דולרים מכיסו.
זה לא זה אבא, אני צריך לספר לך משהו! אח"כ אולי אצטרך קצת כסף, אמרתי כשפניי רציניות.
קרה משהו? שאל בדאגה.
ואז סיפרתי לו את אשר עבר עליי מאותו הרגע שנכנסתי ללבנון ועד הרגע שהשתחררתי מבית החולים.
אבי הקשיב ברב קשב ודיבר רק כשסיימתי לדבר.
חתיכת סיפור מתח! אמר בעניין כשהוא נושף ענן עשן מן הסיגר.
איזה סיפור...מזל שאתה חיי! אמר בדאגה.
ממש מפחיד מה שקרה!הוסיף.
תחשוב על זה שאני אבא ואתה סבא! חייכתי. לרגע נשכחה הצרה שבה נמצאים נור והילד.
אל תדאג בן, אני אעזור לך, ובעזרת השם האישה והילד יחזרו בשלום! כל הכסף שלי, הירושה, תהיה של הילד הזה! אמר בחיוך.
אני מקווה רק שסטייסי לא תבזבז את כל הכסף! הוסיף בצחוק.
סטייסי חייכה בטימטום למשמע שמה.
וכמעט חטפה התקף לב כשאבי התרומם לפתע על רגליו כשהוא צוהל-אני סבא! כל כך רציתי נכד שלמה! פנה אליי וחיבקני בחום.
סטייסי שלא הבינה כלום ממה שאמרנו החלה להילחץ חשה אי נוחות.
אבי הבחין בכך והסביר לה בקצרה שהוא הפך לסבא,היא חייכה ונשקה לשפתיו בלהט.
אבא! אני אצטרך עזרה! אני הולך להוציא את נור משם! אמרתי בביטחון.
אין בעיה בן! מה שתבקש! אמר כשהוא טופח על שכמי.
יש לי קשרים שם למעלה...חייך חיוך ערמומי.
לאחר ששוחחנו שתינו כמה כוסיות וודקה, סטייסי לחשה משהו באוזני אבי וזה נפרד ממני בחיבוק וביקש שאהיה בקשר, הנהג פתח להם את הדלת והם נבלעו אחריה.
לאחר שיצאו התיישבתי בחצר הבית והתחלתי לרקום תוכנית להצלת נור.
חשתי געגועים אליה, ולילדי הקטן, דמעות החלו לזלוג על פניי.
בקצה האופק חלפו כמה מסוקי צבא בזה אחר זה כשהם מציירים ענני מלחמה....הייתי מוכן ומזומן ברגע הזה להימצא בתוך אחד מהם בדרכי לשחרר את נור ואת בני.
