בחצות התקדמנו כולנו בשקט, כשמסביב עלטה כבדה.
איציק הוביל בראש ואחריו דודו הסג"מ, ואנחנו מאחור, מנסים להתקדם לקצבם המהיר.
לאחר כעשר דקות הגענו מבלי להתגלות, אל פאתי הכפר הראשון.
איציק סימן לדודו שזהו הכפר שבו מסתתר אבו מרזוק, דודו הנהן בראשו והחל להתקדם עם ארבעת החיילים שאיתו.
אנחנו המשכנו אל עבר הכפר השני, מרחוק ראיתי את אותו שלט שעליו כתוב:"חומרי בנין חמודי ובניו" המואר באור עמוד הרחוב. לצידו עמד אותו בניין שבו הסתתרה נור.
איציק ניגש אליי ולחש-שלמה אתה נכנס אל הבית ומוציא את נור! אנחנו נפגשים כאן בעוד עשר דקות ! אמר והצביע על המקום שבו עמדנו.
תסתדר לבד? שאל בחשש.
כן כן ! עניתי בביטחון, "מת" כבר לפגוש את אהובתי.
אני הולך לתפוס את מחמוד סולימן! אמר ונעלם עם שלושת החיילים שאיתו.
נותרתי בדד בעלטה שסביב, מביט על הפנס הבודד שהאיר באור קלוש את חזית הבית.
התקדמתי בזהירות כשהנשק דרוך ומכוון קדימה, הגעתי אל הדלת שהייתה גדולה ומגושמת והזכירה דלת של כנסייה.
דפקתי עליה בידי כשאני מביט כל הזמן לצדדים.
מי זה? שמעתי לפתע שאלה בערבית, הדלת נפתחה מעט ויכולתי להבחין בנזירה העומדת שם, מנומנמת ומפהקת.
דחפתי את הדלת לעומתה, היא נפגעה מן הדלת ונפלה על הארץ.
הייתי כבר בתוך הבית, סוגר את הדלת אחריי, הושטתי יד ועזרתי לנזירה לעמוד על רגליה, היא הייתה מטושטשת עדיין מן החבטה שספגה מהדלת הכבדה.
מי אתה? שאלה בגמגום בערבית.
אינגליש?! שאלתי אמרתי בלחש.
היא ידעה אנגלית ושאלה בפחד מה רצוני?
סיפרתי לה שאני יהודי ובאתי להציל את נור!
היא חייכה לפתע וביקשה שאמתין לה, עד שהיא תקרא לנור.
במהירות היא התקדמה אל תוך הבית הענק ואני חיכיתי לבואה.
לאחר כמה דקות היא הופיעה כשלצידה נור הלבושה בגדי נזירה שחורים ועל ראשה מטפחת שחורה.
היא הביטה בי מבולבלת ולא מאמינה.
זה אתה אהובי? שאלה כשדמעות בעיניה.
זה אני אהובתי! אמרתי וחיבקתי אותה באהבה.
נור נישקה אותי בתשוקה, מלטפת את פניי.
הנזירה שעמדה לצידה חייכה בביישנות.
איך מצאת אותי? שאלה בסקרנות.
אין עכשיו זמן...! אמרתי ופקדתי עליה להזדרז.
נור נשקה לנזירה בחום והודתה לה על מה שעשתה עבורה.
פתחתי בזהירות את הדלת הכבדה, מציץ החוצה לראות שהכל בסדר.
אני ונור התקדמנו בזהירות אל מקום המפגש.
איציק ושלושת החיילים שאיתו חיכו לנו, אחד מהם אחז במחמוד סולימן שהיה מוכה חבול ומדמם, לפיו היה מודבק סלוטייפ שחור ועבה.
קדימה! פקד וכולנו התחלנו לסגת אחורה לעבר הגבול.
שמח שאת כאן! אמר לפתע באנגלית לעבר נור.
היא חייכה ואמרה תודה!
נפגשנו עם דודו וארבעת חייליו במקום שבו קבענו להיפגש.
הוא אמר שהמשימה בוצעה בהצלחה ושכל חייליו בריאים ושלמים.
איציק טפח על כתפו בשביעות רצון, המשכנו בזהירות אל עבר הגבול שהיה רחוק כקילומטר מאיתנו.
לאחר כעשר דקות חצינו את הגבול אל עבר שטחנו.
בקרבת הבסיס ניגש אליי איציק וביקש שאני אמתין לו עם נור מחוץ לבסיס.
תמתין לי הרחק מן השער! אני אביא לך את המכונית לשם! אמר כשהוא לוחץ את ידי בחום.
תודה לך מקרב לב! אמרתי בהתרגשות.
ה..א עזוב... בלעדיה לא הייתי בחיים! אמר כשהוא לוקח את הנשק שעל כתפי.
נקווה שלא תהיה זקוק לו יותר! אמר בצחוק והוסיף-את המדים אקח בהזדמנות אחרת.
חיכינו נור ואני בצד הדרך המובילה לבסיס,לאיציק שיביא את מכוניתי.
ואכן לא חלפו כמה דקות והמכונית נעצרה לצידנו.
נפרדתי מאיציק וביקשתי שיהיה בקשר.
נור חיבקה אותו וביקשה שוב תודה.
כשהוא מנפנף בידו לשלום נעלם איציק מאחורי שער המחנה.
השמש החלה עולה במזרח על יום חדש מלא תקוות.
כשהתיישבנו במכוניתי הורידה נור את המטפחת השחורה מראשה כשהיא מסדרת את שיערה הבלונדיני.
כל כך התגעגעתי! אמרה כשהיא מתקרבת אליי ומניחה את ראשה על כתפי.
גם אני...גם אני! אמרתי בחיוך כשאני מלטף את פניה ברוך.
כך ישבנו שנינו דקות ארוכות, מביטים האחד בשנייה בדמעות של אושר.
