עד החתונה זה יעבור, פרק ב':

  כל לילה מאז לא נרדמתי, ואם נרדמתי, הייתי חולם עליו ועל הסיוט שעברתי, ומתעורר בבהלה. אמי, עליה השלום, לא ידעה, אני מניח, מכל זה. היא לא ידעה שזה הגיע לאן שהגיע. רק בבגרותי סיפרתי לה. היא לא ידעה עד כמה הרחיקו לכת מעשיו. אך אני מקדים את המאוחר.

  יום אחד הייתי בגן המשחקים עם אחי הקטן, זה שנולד בהיותי בן 8. הוא היה אז בן 5, חמש בסך הכול, ואני בן 13.  בספסל ישבתי אני, הוא ואמי. אחי, כמו כל הילדים, נפל על ברכו וזו כאבה לו. מיהרה אמי להרגיע, "עד החתונה זה יעבור". אבל אז ראיתי אותו, את אבא, מלטף את ברכו של אחי. תפסתי בידו וצעקתי "עד כאן!". אימא ראתה זאת וביקשה מאבי שיפסיק. הוא הפסיק.

  באותו הלילה בא הוא למיטתי. כיוון שהייתי ער, ראיתי אותו ומיד עשיתי עצמי ישן. ראה הוא כך וניגש למיטת אחי בן החמש. כרוח סערה קמתי וצעקתי לו שיפסיק. "לא אתן לך לפגוע גם בו", צעקתי, "בי פגעת - מספיק, די, אך בו לא אתן!" הוא הפסיק, ואחי נם את שנתו ולא שמע מכל זה.

מאז ניסיתי ככל יְכולתי למנוע ממנו לפגוע אחי. בדיעבד יודע אני שנכשלתי, גם אחי ז"ל נפגע ממנו. אחי שם קץ לחייו והוא בן תשע-עשרה בסך-הכול. אך שוב מקדים אני את המאוחר.

  "היזהרי, שירי", "איי.. אבא, כואב לי" "לא נורא, זה יעבור, אל תדאגי", "עד החתו..." "מיכלושלי, אני מבקש ממך, אל תאמרי את המשפט הזה" "בסדר, שאולי, אהובי".

  שירי היא ילדה טובה, באמת טובה, וגם יפה מאד.  בת 6 בסך-הכול שירי שלי, ואני אוהב אותה מאד, בכל לבי.

  טוב, אמשיך בסיפורי. ושמא אספר לכם על משפחתי, בטרם אמשיך. ובכן, את אשתי מיכלושלי כבר הכרתם. את שירי הקטנה, בת הזקונים, גם כן זכיתם להכיר. מלבדהּ יש אחיה הבכור אריאל, בן ה־17, אחריו דניאל בן ה־15, אחריו רבקה, הקרויה על שם אמי ז"ל. רבקה בת 11, ואחריה שירי בת ה־6. עכשיו אשתי ואני מצפים לתינוק נוסף. מיכלושלי נמצאת בחודש השביעי להריונה. לא שאלנו למין העובר – זכר או נקבה – מה שיבוא יבוא, העיקר שיֵּצא בריא ושלם. כך גם עשינו בארבע הלידות הקודמות של מיכלושלי.

  אם כן, יש לנו, לאשתי ולי, 4 ילדים ו"עוד אחד בדרך", כמו שאומרים.

  שנים עברו, ובהיותי בן 18 התגייסתי לצבא. רק שם, בצבא, חשתי חופש וחירות. הרגשתי חופשי ממנו. ובכל-זאת, בלילות הייתי בוכה, ואחר-כך הולך להתקלח במקלחות שהיו שם. פחדתי להתקלח עם כולם, והייתי מתקלח לבד בחושך. חבריי ליחידה ראו זאת מוזר, אך גילו הבנה. היום, ברוך-השם, פחד זה עבר לי. לחופשות הייתי מגיע רק לצורך אחד: להשגיח על אחי בן ה10-, שהוא, המפלצת, לא יפגע בו. זוכר אני מקרה אחד - ראיתי אותו נוגע באחי. איימתי עליו ברובה, שארצח אותו, אם אראה אותו עושה זאת שוב. ראיתי אותו עושה את זה שוב. לא רצחתי אותו, אבל נתתי לו מכות כדי שיפסיק.

  בצבא הכרתי את אשתי לעתיד, מיכל, מיכלושלי. התחתנו הרבה אחר-כך ואף לא היינו חברים בצבא. אחרי הצבא נתקלתי בה במקרה בחו"ל ו...שוב מקדים אני את המאוחר.

  "שאולי, מאוחר כבר, אתה בא לישון?" - כך קוראת לי אשתי, שאולי, ואני קורא לה מִיכָלוּשׁ שלי, ובהגייה זה נשמע כמו מיכלושלי. טוב, באמת כבר מאוחר. אלך לישון עם מיכלושלי. מחר אמשיך בסיפור. לילה טוב בינתיים.

  חושך, לילה, דלת נפתחת, 'הו למה אין מנעולים לדלתות', הוא בא אליי, בא עליי, שוכב במיטתי ונכנס...  "הא!", "שאולי, מה. מה קרה, זה רק חלום, הירגע, המפלצת כבר איננה, הירגע!". גם היום, בגיל 44, אני עוד חולם עלי, על המפלצת, כפי שמיכלושלי מכנה אותו. אני קורא לו פשוט הוא, בגוף שלישי נסתר-יחיד. גם בגיל 44 הוא לא עוזב אותי. "אני אוהב אותך, מיכלושלי", אני לוחש באוזנה.

  האם אני כועס עליו, תשאלו? לא, הכעס כבר עבר לי. אני כועס על עצמי, על שלא מנעתי ממנו להתעלל גם באחי, אני כועס על עצמי על שנכנעתי לו כל הזמן. אבל, כעס לא יעזור. לא לי, לא לאשתי ולא לילדיי. הבוקר הגיע. אני חייב לרוץ, יש לי חברת-ביטוח לנהל.

  אשתי שתחיה היא האישה היקרה ביותר שהכרתי. סבלנות יש לה עד השמים, חום ואהבה מעניקה לי ולילדים תמיד. מזל גדול יש לי שהכרתיה. בצבא כמעט ולא דיברנו. פה ושם שלום ומה נשמע וזהו. אחרי הצבא נסעתי כמו רבים לחו"ל ושם פגשתיה. יפה הייתה כמו תמיד. הייתי בן 22 והיא שנה מתחתיי. התאהבנו זה בזה. הדבר היחיד שהפריע היה הסוד הנורא שלי ושל אחי, שהיה אז כבר בן 14. ידעתי שהוא מתעלל באחי כפי שהתעלל בי, וכי מה יכולתי לעשות? היום יכול אני רק להצטער על שלא עשיתי מאום, וברחתי לחו"ל. אבל בעצם בחו"ל הכרתי את אהבת חיי, את הדבר היחיד ששיקם אותי. בכל דבר רע יש גם טיפה של טוב. גם אמי ז"ל הצטערה, ומצטערת, בוודאי, שם למעלה. נפטרה היא מייסורים. בגיל 22, כשאחי בן 14, לא יכולתי לדעת - לו רק ניחשתי - שאחי ישים קץ לחייו כעבור 5 שנים. לו ידעתי, ודאי שהיתי עושה הכול כדי למנוע זאת, והיום חיינו היו נראים אחרת.

  מתי גיליתי לאשתי  את הסוד הנורא? שנה לפני התאבדות אחי. מיכלושלי ואני כבר היינו נשואים שנתיים, ללא ילדים. לא יכולתי אז לבוא עמה במגע. ודאי שהבחינה במשהו שאינו כשורה, אך שתקה, ונתנה לזמן לעשות את שלו ולי - זמן לספר לה. הו, קיבלה את זה קשה, מיכלושלי, אך בהבנה. ושוב מקדים אני את המאוחר.

  אשוב לסיפורי. הנה אני בן 20, מאושר בצבא, אם אפשר לקרוא לזה אושר. בחופשות שוב הייתי נזכר בו ושוב הייתי רואה אותו עושה מה שעושה לאחי בן ה12-. נאבקתי בו, צעקתי, הכיתי, איימתי ברצח, הזמנתי משטרה. כלום לא עזר. הוא רק הורחק מהבית לשבועיים, חזר והמשיך במעשיו. אני זוכר עד היום מקרה אחד. שבתי הביתה לחופשה. הוא, ברוך ה', לא היה בבית. היה זה, אם איני טועה באחת הפעמים המעטות שהוא הורחק מהבית לשבועיים. היינו רק אחי בן ה12- ואני. אז, בפעם הראשונה, סיפר לי אחי את ייסוריו.

  אני זוכר שאחי היקר קרא לי לחדרו והחל בוכה. ידעתי והבנתי מיד מדוע הוא בוכה. לא היה זה בכי של ילד קטן, זה היה בכי של ייסורים רבים, בכי שלא יעבור עד החתונה, לא יעבור לעולם. "הוא נוגע בך, תגיד לי", ספק שאלתי ספק קבעתי במין תמימות נוראית. ברור שהוא נגע בו, שהוא נוגע בו. אחי סיפר לי באותו הערב כל מה שקרה, כל מה שקורה. זה החזיר אותי לילדותי, וגם אני התחלתי לבכות. סיפרתי לו, שגם לי עשה הוא אותו הדבר. לוּ אחי חי היה היום, גם הוא היה שותף לסוד, אך כוחו לא עמד לו. 'לא עמד לו' - צירוף מלים שעדיין מזעזע וגורם לי צמרמורת. כוחו הנפשי נשבר, והוא שם קץ לחייו כעבור 7 שנים.

  והוא סיפר לי הכול. סיפר לי, כיצד בלילות היה הוא מגיע אליו, מלטף, נוגע, וכיצד היה מתרחץ עמו "כדי לחסוך מים". ידעתי, שכעבור שנה, כשאחי יהיה בן 13-, הוא יעבור את הנורא מכל. ידעתי, ולא עשיתי דבר.

  בגיל 21 השתחררתי מהצבא. לאחי מלאו 13, ואני ישבתי בבית כל היום לשמור עליו, שהוא לא יעשה לו את הנורא מכל. הוא עשה לו. בא אחי בוכה אליי יום אחד. "הוא שכב אתך, נכון?", הנהן בראשו. "מתי, תגיד לי מתי, אני ארצח אותו". הייתי טוב בדיבורים, במעשים לא כל-כך. "שאול, אתה זוכר שאתמול הלכת לשוק? אתמול הוא בא אליי ואמר שאני... " "בר-מצווה ואתה כבר מוכן לדבר הבא", השלמתי את דבריו, "אני יודע, גם לי הוא עשה אותו הדבר כשהייתי בגילך". לא אשכח את הרגע ההוא. אחי החל לצעוק עליי למה לא עשיתי כלום, אם ידעתי שזה מה שצפוי לו, למה לו הגנתי עליו. אני, בחור בן 21, עמדתי מולו, שותק, בוכה ומצטער. כשהוא הגיע, הכיתי אותו מכות רצח עד זוב-דם. זה לא עזר.

  בשלב ההוא אימא ז"ל כבר ידעה הכול אלא שחלשה הייתה כבר אז, ולא הייתה יכולה לעשות דבר. זה היה שנתיים לפני מותה. היא מה מצער ומהעוולות שהייתה עדה להן ושאבא עשה גם לה במשך השנים. מותה איחד ביני לבין מיכלושלי, אהובתי היקרה.

  בשנים הראשונות לנישואיי, לא היו לנו ילדים, כאמור, ורק שנתיים מיום הנישואין, כשאני בן 26 והיא - 25, נשברתי וסיפרתי לה. גוללתי בפניה את כל הסיפור כולו. דיברתי על אמי שכבר נפטרה, על אחי המסכן ועל הכול. אחרי שנה שם אחי קץ לחייו. זו הייתה השנה הנוראה בחיי. כל השנים, שהוא, אבא, היה עושה מה שעושה בי לא נשתוו לאותה השנה, שאחי מת בה. שנה, שהרגשתי בה רגשי-אשם עמוקים, כאילו אני הייתי צריך למות במקומו.

  בגיל 27 נשתנו חיי לחלוטין. הרע נעשה רע הרבה יותר, הטוב כבר לא נראָה באופק, ואפילו אשתי מיכלושלי כבר לא נראתה לי אז דבר שיעזור לי. זו הייתה השנה הקשה ביותר בחיי. שנה של ייסורי-תופת נפשיים, שנה של חשבון-נפש נוקב, שנה של מחלה איומה.

  הרבה פרטים מנעתי מכם. לא סיפרתי, למשל, איך בכל השנים הללו, עד שפגשתי את מיכלושלי, חשבתי, במחילה, כי אוהב-בנים אני, שנאנסתי ע"י אבי. מנעתי מכם את הייסורים הרבים שעברו עליי בשל כך ועוד פרטים אחרים מנעתי משתי סיבות: סיפורי עצוב כמו שהוא, ופרטים נוספים יאמללו אתכם הרבה יותר, וכן יש הרבה פרטים שצריך להשמיט בסיפור עצוב כמו שלי, שאי-אפשר לספרו בכמה שורות. והסיבה השנייה קשורה למחשבותיי אלו - כעבור שנים נאמר לי, כי אך טבעי הוא שילד שעבר התעללות מינית יחשוב כאלו מחשבות ואחרות. ואני עברתי התעללות שכזו מאדם שקורא לעצמו אבא שלי. היום, ברוך ה', מחשבות אלו יצאו מראשי.

  החתונה באמת עזרה לי. אולי בכל זאת הביטוי, "עד החתונה זה יעבור", נכון הוא במקצת. 'זה' לא עבר לי עד החתונה, אולם החתונה - ובעיקר מיכלושלי - באמת עזרה לזה מעט לשכוך ולכאב מעט לדעוך.      

  בגיל 27, השנה האיומה בחיי, השנה שאחי בן ה-19 שם קץ לחייו בה, חיי נראו חסרי משמעות וחשיבות. שאלות רבות שאלתי את אלוהים. ובכל זאת, אשתי הייתה אתי, עזרה לי מאד ברגעים הקשים, אם ברגעי ההתפרצות הנוראיים שלי כלפיה, אם כשנטלתי כדורי-הרגעה וכשאושפזתי בבית-חולים, אתם יודעים איזה. בכל אלה הייתה עמי מיכלושלי. אינני יודע מה הייתי עושה בלעדיה. היא שיקמה אתי, החזירה אותי לחיים.

  והיום אני בן 44, בעל חברת ביטוח מצליחה, חי עם מיכלושלי הנפלאה, עם ארבעה ילדים מקסימים ועוד אחד בדרך. חיי השתקמו, אפשר לומר, כמעט לחלוטין.