אל תיבכי ילדה , אל תיבכי
המכונית האדומה חונה מתחת לסככה, חלקה בצל וחלקה בשמש, היום נסעתי לרמת גן, לדודתי, ליד ביתה של סבתי עליה השלום.
בדרך עברתי על פני תחנות אוטובוס רבות, זה כבר שנים שלא נסעתי באוטובוס. מאז שהוצאתי רשיון נהיגה , קניתי רכב לעצמי, כדי שלא אהיה תלויה באף אחד , גם לא באוטובוס.
ראיתי בתחנות אנשים רבים ממתינים לנסיעה , צעירים , ילדים וזקנים, חשבתי בליבי , אני באמת צריכה לקחת את הנכדים לנסיעה באוטובוס , בשבילהם זה טיול אחר, כמו למשל רכבת .
הרמזור התחלף לאדום , ואני בלמתי את המכונית ליד תחנת אוטובוס, הפנתי את ראשי לראות מי יושב בתחנה, הייתה שם רק אשה וילדה כבת חמש.
אמא העירה אותי כרגיל בבוקר , קמתי, התלבשתי, הכנתי את ילקוט בית הספר, אכלתי ואבי הימתין לי בחוץ עם אופניו.
"אבא אני כבר יוצאת" צעקתי ומיהרתי עם הלחמניה ביד אחת והילקוט בידי השניה ומיהרתי החוצה.
אבי הקפיץ אותי על כסא האופניים האחוריים ויצאנו לדרך.
אבא כל בוקר מסיע אותי לבית הספר שבמושבה. ובצהריים אני חוזרת ברגל עם חברות.
מחר אמא לוקחת אותי לסבתא שגרה ברמת גן.
הרמזור התחלף לצהוב ואני קוטעת את זכרונותיי , מורידה את הרגל מהבלם וממשיכה לנסוע, אבל הזכרונות לא מרפים.
למחרת בבוקר אני הולכת לבית הספר כרגיל וחוזרת עם חברות.
מיד אחרי שהגעתי , אמא התכוננה לנסוע לסבתא, אז כמובן התכוננתי גם אני , תמיד הלכתי עם אמא לסבתא , ואני כל כך אוהבת להיות שם, סבתא תמיד נותנת לי לנעול את נעלי הבית שלה שהתאימו מאד לרגליי, סבתא הייתה נמוכה ושמנמנה כך שהנעליים היו" בול עליי".
אמא ואני יצאנו לדרך , הגענו לתחנת האוטובוס של המושבה ונסענו עד תל אביב , משם היינו צריכים לקחת עוד אוטובוס לרמת גן.
התחנה הייתה מלאה באנשים שנדחפו ודחפו עם מרפקיהם אחד את השני וגם החזיקו את הדלת שהנהג לא יסגור אותה.
אמא ואני היינו אחרונים, אמא רצתה גם להדחף והושיטה את ידה אל תוך האוטובוס לעבר הדלת, ופתאום הדלת נסגרה על ידה של אמא, והיא לא יכלה להוציא את היד, היא נשארה תקועה בין הדלת למשקוף ואני ואמא מחוץ לאוטובוס.
שוב הגעתי לרמזור אדום ועצרתי.
המשכתי להזכר ברגע המבהיל עד מוות.
אני כילדה קטנה שלא רוצה לאבד את אמא ואין בידי לעשות מאומה.
"אמא, אמא תוציאי את היד" חזרתי ואמרתי עשרות פעמים, ואמא הנהנה בראשה ולא עשתה מאומה, האנשים שישבו למעלה באוטובוס כנראה לא הבחינה בחלק ידה המושטת למטה, בתחתית המדרגה האחרונה.
ליבי ניבא רעות, והמחשבות התחילו להתרוצץ במוחי, אם האוטובוס יסע ,חלילה, והוא ימשוך את אמא אחריו בכביש, אמא תמות ולא תהיה לי אמא, אוי לי, מה אני יכולה לעשות, אני שואלת את עצמי, וקולות של גניחה חלשה יוצאות מגרוני, מי יעזור לי, אולי בכל זאת אמא תחשוב על משהו, והיא מרגיעה אותי," תכף הוא יפתח את הדלת ואני אוציא את היד ", אבל אני מבינה שעברו כמה דקות עד שהנהג יקח כסף מהאנשים שעלו ומיד יתחיל לנסוע.
אוי לי, אני רוצה את אמא שלי שלמה שתסע איתי לסבתא.
ובתוכי אני בוכה.
בתוך ערפל של דמעות ראיתי אור צהוב ואחר כך ירוק.
התחלתי לנסוע , לידי הייתה קופסת טישו, תלשתי אחד וניגבתי את הדמעות מעיניי. הרגע חזר אליי בכל עוצמתו למרות שאמא כבר אין לי.
אבל אימי היא בתוכי תהיה כל חיי.
אותן עשר דקות אולי , היו בשבילי נצח. ידה של אמא הייתה תלויה ומהודקת בדלת האוטובוס ואין מציל.
פתאום מישהו באוטובוס צעק לנהג," תראה יש פה יד של אשה , תפתח מהר את הדלת !" , ובאמת הנהג שיחרר את ידה של אמא והיא גם וויתרה על האוטובוס הזה, והמשכנו לחכות לאוטובוס הבא שיבוא בעוד שעה.
אבל אני כל כך שמחתי , חבקתי את אמא חזק חזק שלא תברח לי יותר.
צחוק של שמחה השתחרר מגרוני, הגברתי את המוסיקה ברדיו ושרתי איתו, ברקע היה השיר " אל תבכי ילדה , אל תבכי ", איך בדיוק כשאני זקוקה לו, הוא מתנגן.
רחלי ג.
כל הזכויות שמורות לרחלי ג.
