בין    שתי    מלחמות [הפצוע]         

אני ער. כך אני חושב, אבל מדוע הכל כאן לבן, התקרה, הדמויות,

המיטות… הרבה מיטות. רעשים, צלצול, מה הצלצול הזה, מישהו

נאנק, היכן אני…? שומע קול נשי, רך, מלטף, מי זו… פנים בהירים,

שיער כהה, שפתיים צבועות… נעות. אחות, בית מרפא! אני זוכר,

אבל לאט, לא כל כך בהיר… מכה… מכה איומה ודם, הרבה דם.

כאב עמום, מנסה לזוז, לא! מוותר. משהו מוזר, כאילו ואין דבר

מהבטן ומטה. מעיף מבט, הגוף שלם, לא חסר דבר, לאט, כן,

נפצעתי… המולה סביבי, צינורות שקופים, בקבוקים, קולות רמים…

ניצלתי… בטוח שלא הגעתי לכאן בעצמי, ודאי הובלתי, יש לי

חברים. מה עם עדנה? קיבלה את המכתב? לא, הרי שלחתי אותו

רק אתמול… מתי היה אתמול? באיזה חלק של הארץ אני כאן שוכב?

מנסה להרים יד, עושה תנועה קלה, והנה אותם פנים בהירים, נראים

יפים יותר, לוחש את השאלה, שפתיה נעות, לא מבין… גוחנת אל אוזני,

"ירושלים", אני קולט. בית- מרפא בירושלים. מה אומר לעדנה?

היא יודעת אודותיי? מה יהיה עכשיו? כיצד אמשיך מכאן את חיי?

אולי אשאר נכה לתמיד… לא! לא אעשה לה את זה! אני חושב איך

לספר לה, האם תבין? יש בינינו אהבה גדולה, הולכים הרבה זמן, יש

גם תוכניות לעתיד, אבל…  כיצד היא תקבל מנכה את כל אשר מגיע

לה בחיים? והיה לי המון לתת לה. היא כה נבונה, עצמאית,

מלאת חן, יפה, כן, יפה עד לכאוב… לא מגיע לה שאהרוס את

חייה. שתנסה לשכוח אותי. כשתבוא, אספר לה, אדאג שתבין

שזה לטובתה. אדאג אפילו להכיר לה מישהו רציני, מישהו שמגיע לו

שתהיה לו אחת כמו עדנה, שיעניק לה, ויקבל את כל שאני צריך

הייתי לקבל… מישהו נוגע בכתפי, אני מביט… מה… איך… מה קורה?

אמא של עדנה לצידי, בוכה, פניה אדומים, עיניה נפוחות, מניעה בראשה

כל הזמן. אח של עדנה גוחן מעלי, קולו בא ממרחקים:"ארז, עדנה

איננה יותר,הייתה תאונה חזיתית כשהיא דהרה אליך ברכבה,

לא היה לה סיכוי, שמעה שנפצעת באירוע חבלני, ומיהרה לכאן, אבל… אבל אתה… לא תוכל ללכת יותר על רגליך."

המילים היו כסכינים באוזני, לא רוצה יותר דבר בחיים, רוצה

להעלם מכאן, רוצה להיות עם עדנה, או שנינו, או אף אחד משנינו.

ואני צועק, זועק ונחנק, צועק- ופתאום אין לי קול, רוצה להמשיך

לזעוק, ולא יוצא לי קול, לא יכול לנשום, לא יכול לדבר… חשוך לי,

לא זוכר יותר דבר, עד היום איני מדבר… כל הזמן רואה את עדנה…