כל הזכויות © שמורות למחבר
פרק ג: והילדים באים והילדים הולכים
כשנולדו הילדים חשתי שמחה רבה מהולה בעצב. קודם נולד אריאל, שהוא היום בן 17. כשהוא נולד חשתי כמו בדיכאון שאחרי לידה. במשך מספר ימים לא רציתי לגעת בו, לנשק אותו, ואפילו לראות אותו. יום אחד, אני זוכר, ביקשה ממני מיכלושלי לרחוץ אותו ולחתלו. לא יכולתי לעשות זאת.
אבל הקושי הגדול מכולם היה עם הבת רבקה. כשנולדה לנו בת, ביקשתי לקרוא לה על שם אמי ז"ל. מיכלושלי הסכימה מיד. קראנו לה רבקה, ובקיצור ריבי. 'איך אוכל לרחוץ תינוקת?', חשבתי, 'זה לא יאה', סברתי. זמן רב עבר והבנתי שאב יכול לרחוץ את בתו התינוקת כל עוד אינו עושה בה מעשה רע, ואני, כמובן, לא עשיתי.
כעת אחזור, ברשותכם, מעט אחורה. אחרי שיצאתי מבית החולים לרופאים שם הייתה תכנית השיקום – אמצא לי עבודה ואשתקם. לי היה רעיון טוב יותר. לא רציתי להיות לבלר זוטר או בכיר באיזו חברה. רציתי להיות בעל חברה משל עצמי. בסיוע גדול של המוסד לביטוח הלאומי והרופאים, וכמובן, מיכלושלי היקרה, ייסדתי לאט אבל בטוח חברת ביטוח - 'שאול ביטוחים' קראתי לה. אח"כ שיניתי ל'מיכל ושאול ביטוחים'.
וכך, כשנולדו הילדים, כבר הייתי במהלך ייסוד החברה, וברוך ה', 'מיכל ושאול ביטוחים' קיימת כבר 18 שנה והפרנסה טובה.
כשנולד דניאל, רציתי לקרוא לו על שם אחי הקטן ז"ל, אך לבסוף חזרתי בי, ומיכלושלי ואני הסכמנו על השם דניאל. אבל עד היום רואה אני בו את דמות אחי - דודו ששם קץ לחייו.
אין ספק, שלבד מן הנישואין, גם הילדים שינו את חיי והשיבו אותם למסלולם התקין. אריאל, דניאל, רבקה ושירי והתינוק שבדרך ממלאים אותי שמחה, עד כי כמעט שוכח אני את שעברתי בילדותי. כמעט שוכח, אך תמיד אזכור.
"דניאל, איך היה בבית-הספר?" "בסדר, אבא", עונה לי במין נימה מוזרה שכזו. "דניאלי, מה קרה, הכול בסדר?", "אבא," פונה אליי דניאל, "אני הומוסקסואל!". כמעט התעלפתי כששמעתי את בני בן ה־15 אומר לי זאת. בשניות הראשונות גמגמתי ואחר הִתְעַשַּׁתִּי ואמרתי, "למה, דניאלי, אתה אומר זאת?, למה אתה חושב כך?", "אינני חושב, אני בטוח!" ענה לי. אני מבין שמשהו אינו כשורה כאן. בשיחה של גבר אל גבר דניאלי מספר לי הכול. מספר לי על החבר שלו לכיתה, על כל מה ששניהם עשו יחד. "כן, א..אבל דניאלי, אין זה אומר כלום, זה לא אומר שאתה הומוסקסואל, כל שזה אומר הוא שאתה בגיל העשרה, ובתור שכזה הייתה לך התנסות עם נער בן גילך, והכול מתוך סקרנות טבעית שיש לכל נער בגילך.", אני נואם לו. "באמת?, מה גם לך בגילי הייתה כזו סקרנות ואולי כזו התנסות, אבא?". אני מהנהן בראשי. "סקרנות", אני אומר. דניאלי וכל ילדיי אינם יודעים את סיפורי, ואין לי הכוונה לספר להם לעולם ואף לא לדניאלי עכשיו. "ומאיפה אתה יודע את זה", מתעקש בני. "אני אביך ואני יודע!" אני אומר בנימה שלא אופיינית לי כלפיי ילדיי. שעה ארוכה אנו מדברים על מה שעבר, ואני נואם בפניו דברי פסיכולוגים שונים. בלילה סיפרתי למיכלושלי על דניאל. היא נבהלה. "יהיה בסדר", הרגעתי.
מוזר, דווקא הסיפור שסיפר לי בני דניאל עזר לי יותר בהתמודדותי עם הסיפור שלי. משפטי השכנוע שלי על "אין זה אומר" ועל הפסיכולוגים ועוד - משפטים אלה היו כמו שכנוע עצמי עליי, על חיי שלי. וזה עוזר לי מאד. אולי גם על זה יהיה לפסיכולוגים מה לומר.
ביני ובין ילדיי יש קשר פתוח. ביום שנולדו כל אחד מילדיי נשבעתי שאהיה אב פתוח עימם ואנסה להיות גם אבא וגם חבר. גם כשסבלתי מה'דיכאונות שלאחר לידה' האלה שלי נשבעתי בכך. לכן לא היה קשה כל־כך לדניאל שלי לבוא אליי ולספר לי את הסיפור הזה. לי, דווקא לי. לוּ רק ידע את סיפורי שלי...
עברו חודשיים...
"שאולי, המים ירדו, אני יולדת" במהירות מטורפת אני 'מטיס' את מיכלושלי לבית-בחולים. בננו או בתנו החמישי או החמישית עוד מעט ייוולד או תיוולד. תהיה זו בוודאי הלידה האחרונה שלנו, של מיכלושלי. אשתי שתחיה, לא כל־כך צעירה כבר, אם כי נראית צעירה ברבה מכפי גילה. איזו התרגשות.
"מזל טוב, מר שאול רזיאל, נולדה לך בת", הודיע הרופא המיילד ואולי אח שהיה שם. זה היום המאושר בחיי, אני רץ אל מיכולשלי, חיבוקים, נשיקות, אני אוחז בתינוקת הרכה, מנשק באהבה. אחיה ואחיותיה באים לראותהּ. אחר-כך הם רואים אותה דרך חלון הדלת של חדר התינוקות שבבית-החולים. היא כל־כך קטנה. כל פעם זה מרגש אותי מחדש, הלידה. עכשיו נותרה בעיה 'קטנה' אחת - השם! איך נקרא לה, לתינוקת החדשה, אחות לשירי, לרבקה, לדניאל ולאריאל? מתכנסים כולנו לקבוע שם לתינוקת היפה הזו. "קרן", הציעה שירי; "נורית", הציעה רבקה, ואריאל אמר משהו שגרם לי צמרמורת מיד כששמעתי - "אׁשֶׁר". כן, נקרא לתינוקת אושר.
אושר זו אכן מביאה לי, לנו - אושר רב. בכל מקום חושב אני עליה. אני כל־כך שמח, האם סוף־סוף מצאנו, מצאתי אני - את האושר המושלם?
שנה עוברת חיש. אריאל מתגייס לצבא. "לקרבי אני רוצה", הוא אומר. כל יום מיכלושלי ואני חרדים לו, שיעבור את הצבא בשלום, אריאל שלנו, ארי-האל, שיהיה חזק, ועם זאת שלא יעשה שטויות.
עוד שנה עוברת. אריאל בן 19 - אוי לא! זהו הגיל שאחי התאבד בו. שרק יעבור אריאל שלי בשלום את השנה הזו.
בעוד שבוע ימלאו לאריאל שלי 20 שנה. כולנו, כולל החברה שלו, מתכננים מסיבת הפתעה בבסיס. מיכלושלי תכין עוגה עם 21 נרות - אחד לשנה הבאה. דניאל בן ה־18, שמתגייס אף הוא לצבא, בעוד חודש, קנה לו מתנה יפה, והחברה גם היא מתכננת משהו נחמד.
אנחנו נוסעים אליו לבסיס. בדרך שירי מדברת עם אריאל בטלפון הנייד ו'עובדת' עליו, כמו שאומרים. כזו היא שירי שלי, אוהבת לצחוק ו'לעבוד' על כל אחד. "די, שירי, השיחה עולה הון תועפות”, מיכלושלי ואני אומרים. היא אומרת 'שלום' ומנתקת. ברדיו שירים יפים. חמש עשר דקות עוברות, ופתאום עולה קריינית לשידור, "אנו קוטעים את מהלך התכניות הצפויות כדי להודיע בצער רב על מותם של שניים מלוחמי גבעתי, שנלחמו בעוז יחד עם חבריהם בחוליית מחבלים שפלשה למוצב...". אני מגביר את עוצמת הרדיו. “מסכנים, מסכנות המשפחות", אני אומר בעצב. "...טרם נמסרה הודעה למשפחתו של החייל השני".
בבסיס הכול מתחוור לנו: אריאל, בננו בן ה20-, בני בכורי, נהרג עם חברו שעה שנאבקו הם וחבריהם ליחידה בחוליית מחבלים שפלשה למוצב. ושירי שלי דיברה איתו כ10- דקות לפני-כן... הוי, ואנו באנו בהפתעה לחגוג לו יום-הולדת 20.
בלוויה לא יכולתי לעמוד ולומר קדיש על בני, בני בכורי. התמוטטתי. בשביל אריאל שלי ז"ל כלום לא יעבור אחרי החתונה.
הילדים באים והילדים הולכים, והילד הזה, בן 20 במותו, השאיר הרבה תמימות ונעורים, וחיים שלמים של האוהבים אותו, שהלכו לאיבוד. והוא אפילו לא הספיק לחגוג יום הולדת 20...
המשך יבוא...
