נמל מבטחים

לפיתה לבנת מפרקים

במשוט היגע

מבקשת להרפות.

תנועה כהיעדרה.

בחוסן הפנים הינם רק סלע

מאובן ממחשבה וקפוא בריתמוס

נוע תנוע, תנוע.

תחת פני הים

מפלצות ואניות טרופות –

ומעליו, גם כן.

נושאות חרבות ומיני מסחר

ומוקשים נעולים מאחורי מצחיהם וליבותיהם.

לו יגיעו לנמל,

שם רוח מפרשים תפגיש גוף ויבשה.

בבית טורקיז שדמות ים לו-

צדפים ואלמוגים וכל השאר-

היא שוכנת, מבטחם ההומה.

תלתלים ארוגים ככבלים ענוגים

או כבגד חדש:

התירו מכנסיים,

מיד לאחר הזכרונות.

ככנפיים צחורות אל מיטתה

תובאו.

מתחת לשמועות

(וחרושת רכלנים היא)

ידי אמנית מותרת, אף מתירנית.

פלח גוף,

כפתח.

נאהבת כקימור ירח

באמבט מלא שיכר

(סירנה מצרנית,

גדילת –אנפין)

קרת מרווחת, שרת-אלפים

שדי צבאות

-ובעבור שדיה נלחמו צבאות-

מי ייתן מותם

על מיטת תפנוקים.

צלקת עגמומית על בטנה

כשפתיים לא רצויות,

כנאבקת לומר בשפת קצרנות:

"היה, והלך."

שמש מתמתחת כמותה

אל תבשילים וריחות שולחן.

זרועות שעירות סביבה

וכשיד בוחשת בקדירה

מגדלור עדי מפרץ.

בבוקר רגליים סבוכות

למול דלת פתוחה.

בגדיו מקופלים אין-דעת היכן

(ערומה היא, עירומה)

כאן גופו פרוץ לראווה, לתאווה.

ועל מה ידבר

אחרי ששפך

את אשר לו?

שפתי אופל שבלעו את כולו

כמרטיר של גלים,

של תרנים.

הים כמשביע נחשים.

והיא –

טורקת דלתות

ומהבהבת אורות.

בוא לסעודת שיכחה,

היא אומרת.

חנק-מה בידיים הנכרכות,

מופשט מעורך.

גבר-יודע מלחמות-נשים

אתה בתיבה מסורגת

שחלונות צבעוניים לה.

כערסל נינוח, רחוק משאון והמולה

מיטלטל מעדנות

רפוי עין ומחשבה.

היא מטאטאת צלקות ופצעים

יום יום

נשיקות וארוחות

כאם לנרצעים.

ואין יעדיף לטבוע?

אם בספינה זקורת תורן

אם במיטה חמה וסתורה.

שתיהן כיצוע מוות,

גזוזטרא להשקיף ממנה אל החוף.

ומי היה הקדמון שאמר,

שינה ומשגל מוציאין אדם

מן העולם.

למות כגבר!

בצוויחת תרנגול זקוף כרבולת.

ובראשה החפוי,

קשור השיער

והפה

ניכר בה-

היא יודעת.

אך לרגע קט היא מתכנסת:

צללים כמגן עיוור

מעל משטח הבשר

הנכון תמיד.

ומבט זקן ומכמיר

אל אופק ים שטוח.