תיק מספר 1998
היה זה בוקר של חורף ערפילי אך לא גשום. ברדיו לא בישרו על גשם שוטף.
כמו בכל בוקר יצאתי לעבודה בשעה שמונה , אשתי הכינה לי כריכים לארוחה קלה, כדי שלא ארעב יתר על המידה עד שאגיע לארוחת הערב. מירה היא אישה בהירת פנים ובעלת עיניים כחולות, רזה ופעלתנית, אני לעומתה שחרחר ושמנמן.
ביתנו המרווח בהרצליה פיתוח בנוי ברחוב צדדי אך קרוב לים. שדרת העצים בני אולי מאה שנים, מעטרת את שני צידי הכביש כמו שיירה של שומרים העומדים בפתחי הבתים. צילם של עצים אלה נותן אווירה קרירה בימי הקיץ החמים והולכי הרגל נהנים מהם בלכתם ברחוב זה.
החנות שלי נמצאת בתל אביב ואני מתחיל עבודתי בדרך כלל בשעה תשע.
יש לי עובד אחד ,בני, בחור צעיר מלא מרץ ורווק. אני סומך עליו והוא נמצא בחנות עד שעות הערב ברציפות. בני עלם גבוה ורזה בעל שיער שחור ופנים בהירות, עיניו כחולות ושפתיו עבות. כשהוא ביקש להתקבל אצלי לעבודה התרשמתי מיופיו, אך חששתי שלא יוכל לעמוד בעבודת החנות שדורשת הרמת ארגזים. אני מקבל משלוחי פסלים ודברי נוי מסין וצריך לפרוק אותם מדי חודש.
בני התעקש שאנסה אותו ואכן ניסיתי , הוא עשה כל עבודה שביקשתי וניראה שכוחו רב. קיבלתי אותו לעבודה והוא כבר עובד כשנתיים בחנות.
אותו בוקר אשתי מירה , לחצה עליי לקחת את מעיל הגשם איתי.
"מה אכפת לך לקחת מעיל, שיישאר באוטו "
אני שונא לקחת וגם ללבוש אותו
תיקח, אני אשים לך אותו בג'יפ
היא יצאה ושמה לי אותו בתא המטען של הרכב. נשקתי לה נשיקה קצרה, עליתי על הג'יפ התנעתי ונסעתי לעבודה.
בדרך השמיים התחילה להתקדר ולהשחיר, לא בדיוק כמו שאמרו ברדיו אבל זה חורף מה יכול כבר להיות, גשם נו אז מה , אמרתי לעצמי.
נסעתי דרך כביש החוף, הרוח התחזקה ובאה מכיוון הים. התחיל לרדת גשם שהלך והתחזק , הראות בדרך נעשתה קצת ערפילית והמגב הקדמי שלי נע במהירות. בין ניגוב לניגוב ובין טיפות הגשם החזקות על השמשה הקדמית, ראיתי בחור עומד בגשם ועוצר טרמפים, אך אף אחד לא עוצר לו. התקרבתי אליו לאט ובקושי ראיתי את דמותו אבל הייתי כמעט בטוח שזה בני.
עצרתי את הרכב ופתחתי מעט את השמשה הצידית והבטתי בו , הוא התקרב אליי והבחנתי בבני, אכן זה הוא. הוא מיד ניכנס לג'יפ, בידו הייתה שקית לא גדולה וכולו רטוב.
מה קרה בני ? אתה לא אמור לנסוע מכאן ?
לא , הייתי חייב להיות באיזשהו מקום פה ופיספסתי את האוטובוס.
איזה מזל שראיתי אותך בגשם הזה
כן, תודה רבה באמת מזל
אתה כולך רטוב נלך לחנות ונעשה לך כוס תה חם ותיבש את הבגדים
אני ממש התאהבתי בבחור הזה, ישר והגון ועובד חרוץ. מדי חצי שנה אני מעלה לו קצת את המשכורת, למרות שאני ידעתי שהוא בא מבית לא ממש עני, ילדים מאומצים נמסרים להורים בעלי מצב כלכלי טוב. הוא סטודנט לכלכלה באוניברסיטת תל אביב ואולי הוא לא לוקח מהוריו כסף לבילויים ואולי אפילו ללימודים, לי הוא אמר שהם משלמים לו אבל אני לא האמנתי שהוא לא זקוק לתוספת.
הגענו לחנות ואני מיד עשיתי לו כוס תה .
יישי, אני יכול לעשות בעצמי , אין צורך שתטרח
אבל אני רוצה לעשות גם לעצמי, אתה יודע שאני אוהב לעשות עם חוויג' אני הרי תימני לא כן !
בני לא אוהב חוויג' הוא לא תימני. הגשתי לו את כוס התה המהביל והוא הודה לי וישב לשתות.
לא עברו עשרים דקות והגיע לקוח אחד לחנות בגשם הזלעפות הזה.
בני קם לשרת אותו. ואחריו הגיעו עוד כמה לקוחות.
אותו יום לא היו הרבה לקוחות לכן שחררתי את בני מוקדם.
לעת ערב סגרתי את החנות מוקדם מהרגיל בגלל הגשם וגם בגלל שאחר הצהריים לא היו בכלל לקוחות. עליתי על הג'יפ ונסעתי.
בדרך התקשרתי למירה
היי מירה, אני חוזר מוקדם היום , מה יש לאכול
מה קרה למה מוקדם ?
הגשם הזה לא הביא לקוחות אחר הצהריים ואני עייף קצת
טוב תיסע לאט, יש מרק עם חוויג' וכופתאות.
יופי אז להתראות
להתראות יישיי
אני נסעתי וחשבתי על בני איך ראיתי אותו בגשם ואספתי אותו.
פתאום אני נזכרתי בשקית שהייתה לו ביד ולא ראיתי אותו שהביא אותה לחנות.
אני הסתכלתי ליד הכסא למטה, וראיתי שהוא שכח את השקית בג'יפ שלי.
אוי מסכן אולי הוא צריך אותה . אני קצת הסתקרנתי מה יש בשקית ואם כדאי בדחיפות להתקשר אליו. אני חפשתי מקום לעצור ולהביט בתוכן השקית, ואני לא מצאתי.
אני כמעט שהגעתי להרצליה אבל הצלחתי לפנות לאיזה רחוב צדדי ולעצור.
משכתי את השקית אליי וראיתי שיש בה קלסר דק. פתחתי את הקלסר וקראתי.
"תיק אימוץ", ליבי דפק בחוזקה כמעט יצא מבית החזה. המשכתי לקרוא למרות ייסורי המצפון שלי שאמרו לי שאני פולש למקום לא שלי. אבל אני המשכתי לקרוא.
תיק אימוץ של אם בת שש עשרה שמסרה את בנה שנולד לה לגבר עלום שם.
שם האם , מירה רבינוץ' תעודת זהות 03566718 .
אני כמעט התעלפתי, הדם קפא בעורקיי והרגשתי חולשה ברגליי, מירה!
רחלי
כל הזכויות שמורות ©למחברת רחלי ג.
