בקצה היער הגדול והירוק, בבית קטן עם גג ירקרק גרה כיפה אדומה, לא כל כך קטנה... אבל בהחלט כמעט נערה. ולה כיפה אדומה ומעילון אדום, ואפילו לחיים אדמדמות תמיד. אבל זו לא חוכמה – חושבת כיפה'לה בערמומיות, תמורת שמונים שקלים אפשר לקנות סומק של 'רבלון' ואז לחיים אדומות כל השנה. אבל את זה היא לא מגלה, הכי כדאי שיחשבו שאלה הם הלחיים האדמדמות שלה.
בוקר אחד כשהשמש עמדה נמוך נמוך בשמים, כלומר, עמדה לשקוע. כיפה'לה מתעצבנת לשמע התיאורים הדרמטיים. ארזה אמא סלסלה ובה בקבוק חלב, שתי חלות טעימות ועוגה. אם היו שואלים אותה, היתה מעדיפה שקיות שוקו, כאילו – מי שותה חלב קר בימינו. אבל סבתא עוד מהדור הישן... אולי זה עוזר לה לעיכול. 'כיפה'לה...' אומרת אמא, 'סבתא חולה וזקוקה לעזרה. קחי את הסלסלה והביאי לה, ברכי אותה שתהיה בריאה.' כאילו מה, אי אפשר פשוט להרים טלפון ולשאול לשלומה? רוב הסיכויים שהיא מצוננת עם אף סתום, ובמקרה כזה חלב לא יעזור, היא תסתדר יותר טוב עם תה ולימון. אישית, לה זה עוזר מאוד. ולמה דווקא עכשיו ביקשה ממנה ללכת כשעוד מספר דקות יתחיל הסרט שכל כך חיכתה לו 'לרקוד עם זאבים'....אוףףף.... ואי אפשר להתווכח עם אמהות, היא עוד עלולה להעניש אותה ולא לתת לה את המכונית בסוף השבוע, והחברה' תכננו ללכת לדיסקוטק. 'רק דבר אחד עליך לזכור כיפה'לה...' אומרת אמא. 'לא לעצור בדרך ולא לקחת טרמפיסטים. לא לדבר בטלפון תוך כדי נסיעה, ואפילו לא לדבר עם זרים.' מה שאמא לא יודעת זה, שאם היא רואה חייל בטרמפיאדה היא עוצרת בכל מקרה, כי הוא צריך להגיע הביתה, והוא בטח עייף וסחוט שכבר משתוקק להיכנס למקלחת ולישון. אבל, את זה היא לא אומרת לאמא, יש דברים שלא מספרים לאמהות.
כיפה'לה לובשת את המעיל האדום, וכבר מתכננת במוחה איך לשנות את צבע מלתחתה... אולי תשלב קצת כתום, או ירוק וכחול? מפריחה נשיקה אחרונה לאוויר, פחות או יותר לכיוונה של אמא... ויוצאת. כמה נעים לשמוע את צליל המפתחות של המכונית בין אצבעותיה, אם יהיה לה מזל סבתא תהיה מנומנמת, והיא תוכל לראות סוף סוף את 'לרקוד עם זאבים'.
הכניסה הילוך ל'רוורס' יצאה מהחנייה ובעיקול הדרך נעלמה מעיני אימה. קצת אחרי שיצאה מהעיר עומד חייל בטרמפיאדה המרכזית, האמת שהוא לא נראה מי יודע מה, קצת מלוכלך ומזיע, וזקן בן יומיים עיטר את לחייו, קצת 'שְלוּח' כמו שאמרו החברה'... אבל היא תמיד לקחה חייל טרמפ, אז גם הפעם לא תסטה מכוונתה. כשעלה למכוניתה עיוותה את אפה לריח זיעתו החריפה, וכמעט התחרטה על המנהג המטופש.
'לאן את נוסעת?' הוא שאל. והיא ענתה. 'לסבתא.. להביא לה חלב ועוגות.' והוא צוחק בקול רם. 'ואיפה היא גרה הסבתא שלך? אני מקווה שאגיע למחוז חפצי...' מעוותת את שפתיה על החצוף, היא עונה. 'סבתא גרה בקצה העיר...אם לא אכפת לך.' והוא בוהה בכביש החולף לידם. וממלמל, 'למה שלא תקני פרחים לשמח את סבתא?' מלוכלך ופרוע הוא, מזיע ומטונף, לא רצתה לחשוב איך יראה אחרי מקלחת הגונה, אבל... צודק הבנאדם. למה לא להביא פרחים לסבתא? מייד עוצרת בתחנת אוטובוס קרובה, ומסתכלת על שלל הצבעים של פרחי האביב השזורים בזר ובתוך דליי פלסטיק. לקחה את הצהובים והסגולים, והוסיפה אדומים. ואז נזכרה שהסרט עוד מעט מתחיל... ומספרים שהשחקן הראשי ב'לרקוד עם זאבים' חתיכי נורא... אז היא ממהרת לדרכה, וכשמתקרבת למכונית... פוף... נעלמו עקבותיו של החייל. לא צריך, היא חושבת. מה הוא חושב לעצמו החייל? 'טרמפ' פירושו שהוא רק מתלווה למסיע במסלול שלו... לא שהמסיע יסיע אותו למחוז חפצו במיוחד. בשביל זה המציאו את המוניות. 'אני מקווה שאגיע למחוז חפצי...' חיקתה כיפה'לה את דבריו בלעג. אבל לא חשבה יותר מדיי על זה. 'הפסד שלו.' אמרה לעצמה. והפלאפון שלה מצלצל...'כיפה'לה... זו סבתא. מותק, אני יודעת שאת בדרך אליי, אבל אני אצל שלוימה... שותה תה עם לימון. אכפת לך לבוא אליו?' נו, למה שיהיה לה איכפת שהיא מפסידה את 'לרקוד עם זאבים'? ומייד היא עושה פרסה וחוזרת לכביש הראשי... שלוימה, איפה גר השלוימה הזה? בפעם האחרונה שהלכה אליו זה היה אחרי רח' ארלוזורוב ימינה...
שעה הסתובבה ברח' מרוב בלבול. לא מצאה את הבית, ולא את מספר הרח', פעמיים חזרה לכביש ופעמיים עצרה כדי לשאול אנשים. וכבר כמעט שתיים בצהרים, וסבתא ישנה בשעה זו את שנת הצהרים שלה. אוי ואבויי... הסרט כבר התחיל, ו... סבתא עדיין אצל שלוימה? כאילו מה? היא ישנה צהרים אצל שלוימה...? שובבה סבתא, חושבת כיפה'לה ומולה רואה את מספר הבית. סוף סוף.
דופקת בדלת טוק טוק... הדלת קצת פתוחה והיא נכנסת פנימה... שקט בבית. על הספה בסלון מישהו ישן. בטח סבתא, עם כל השובבות שלה לא העיזה לישון יחד עם שלוימה במיטה... ועכשיו כשכיפה'לה מסמיקה זה באמת לא בגלל הסומק של 'רבלון'....
סבתא שכבה במיטה והשמיכה מכסה את כל כולה. מוזרה סבתא, אולי רועדת היא מקור בגלל הצינון...ובגלל זה השמיכה? 'סבתא?' היא מהססת. 'למה יש לך כובע מצחיק על הראש?' ומה שהיא מצליחה לשמוע מתוך השמיכה זה המהום לא מובן. 'סבתא, למה את נשמעת צרודה כל כך?' שואלת ושוב אותו המהום לא מובן. וכמה חבל שהיא לא יכולה לשאול 'סבתא למה יש לך שיניים גדולות כל כך?' כי היא כבר ראתה את השיניים של סבתא כשהכניסה אותם לכוס, הן לא היו גדולות...מדהים איך שאפשר לעוות הכל כשרוצים. וגם לא יכלה לשאול 'למה יש לך עינים גדולות כל כך?' כי העיניים של סבתא קטנות ונעימות. ועל אוזניים אין מה לדבר, אמנם שמיעתה ירודה מעט, אבל בין זה לבין הגודל... יש להבדיל. 'סבתא!' היא מניעה את כתפה. והיא קופצת...'ה-צ-י-ל-ו...!!' זו לא סבתא. זה שלוימה..
'שלוימה...איפה סבתא?' ושלוימה עדיין רדום מלטף את בטנו במעגלים. 'הבטן כל כך כואבת.' הוא ממלמל. וכיפה'לה נבהלת.. לא יתכן ששלוימה טרף את סבתא דברים כאלה יש רק באגדות, וחוצמזה היא כבר גדולה ולא מאמינה להן כמו בילדותה, באגדות תמיד נוטים להגזים. 'איפה סבתא...?' שואל אחריה שלוימה. 'הבאתי חלב ועוגה...' אומרת ומוסיפה 'וחלה...' היא מוציאה הכל מהסלסלה, ומסדרת על השולחן....
'כיפה'לה...' צוהלת סבתא לפתע ויוצאת מהמטבח עם כוס תה ופלחי לימון...'אני שמחה שבאת... את מכירה את הנכד של שלוימה?' ומאחוריה הולך עלם חמודות רחוץ ומצוחצח, מבריק ומגולח. כמעט ולא זיהתה אותו- את החייל הטרמפיסט שלה. שלח לה חיוך מאיר עיניים ואמר בקול חלוש לפני ששלח יד לכיוון העוגה... 'אני גווע ברעב...'
