איש על בד ציור

איש על בד ציור

הכופתאות בסיר המרק , הפכו צבעם מאדום לחום , הם צללו בתוך רוטב מהביל בצבע אדום.

בעודי מנענעת את הסיר לקבלת מרקם אחיד שיכסה את הכופתאות, אני שומעת דפיקה בדלת, הנחתי את הסיר על הלהבה ואת המצקת על השיש, ורצתי לפתוח .

בפתח עמד הוא, כמו בד ציור מוארך, מטר שמונים על שישים, בגדיו נראו כמו שתי שפופרות צבע חום שנשפכו על בד הציור, ובאמצעיתם כתם שחור בולט, הוא התקרב אליי ושאל " הם פה ?", " לא " עניתי.

הבטתי בו וראיתי  את מכנסיו הדהויים שהחליפו את מכנסי הגינס הקבועים, הפנים נעלמו בתוך הכתם השחור ורק העיניים כמו שני פתחים או מקומות בציור ששכחתי לצבוע.

חשבתי בליבי, הוא ניראה כמו ציור במונוכרום, בלי לערבב או לבזבז צבעים אחרים.

כל כך רציתי לקחת את הצבע האדום שאני מאד אוהבת ולצבוע בו קצת למשל את חולצתו, או לערבב בו קצת צבע תכלת .

אך במקום זאת רק השפלתי עיניי ולא ציירתי דבר.

פתחתי את הדלת והכנסתי אותו, כולו מגובב בבדים , את פניו היפות מכסה זקן עבות שחור ורק העיניים אומרות הכל.

הוא נכנס למטבח וישב, ישבתי מולו, עינינו דיברו ופינו לא הוציא הגה.

קמתי , הוצאתי כמה כופתאות מהסיר ושמתי בצלחת, הגשתי לו, הוא הביט בי ונענע ראשו לצדדים , " אני לא רעב " אמר.

אחזתי בצלחת ולא יכולתי לפנות אותה מהשולחן, לחלוחית כיסתה את עיניי, וראיתי את הציור כשצבע החום מתערבב עם השחור ונמרח על כל הבד, לא יכולתי לשנות אותו, לא ראיתי איך.

ידיי רעדו והרוטב נשפך על השולחן ומעט על בגדיו המגובבים.

"לא נורא" אמר , והוריד את החולצה העליונה, מתחתיה נראתה הציצית הלבנה החופנת את גופו הרזה שמעט התמלא, מחוסר פעילות גופנית.

בד הציור התבהר עם הופעת הציצית, הכתם הלבן גדל באמצע , מצדדיו הצבעים הכהים מרוחים בלי חיות.

"אכבס לך את החולצה" משכתי את החולצה ממנו.

"לא, לא אין צורך " אמר ומשך מידיי את חולצתו.

עמדתי לרגע כאובדת עצות, והתחלתי לנגב את השולחן.

"אולי אתה רוצה לשתות תה ?"

"יש לך כוס חד פעמית ?"

הכעס השתלט עליי, ורציתי לפצוח בצעקות עד האלוהים שלו, אבל כבשתי את יצרי ורק הסומק בפניי נראה.

רציתי לשפוך את כל צבעי הקשת על בד הציור, ולמרוח בכל אצבעותיי את הבד,  כמו ריקוד של הולה הופ , ולהירגע.

עמדתי כמה שניות הוזה , הוא חש במצוקתי , אחז בי והושיב אותי .

"אמא, נכפה עליי , אני חייב לנסות, אני לא יכול לזגזג "

"אבל כל חייך פה ,כבר חצי שנה לא באת, אנחנו כבר לא שווים בעיניך ? " שאלתי בנשימה אחת.

הוא שתק , לבש את חולצתו , הניד ראשו לשלום ויצא.

ישבתי כך , אולי דקות ארוכות , ריח הכופתאות מילא את חלל המטבח, המרק בעבע בסיר ולא קמתי לכבות את הלהבה.

הכופתאות נשרפו והמרק התייבש.

אני המשכתי לשבת בתוך מטבח אפוף עשן.

רחלי

30.5.10

סיפור דמיוני ואין לו קשר עם המציאות