כָּל כָּךְ בְּאַהֲבָה

כָּל כָּךְ בְּאַהֲבָה / יוּדִי מָרְטוֹן

כָּל כָּךְ בְּאַהֲבָה

אֵיךְ שֶׁהִיא נִדְחֶפֶת בָּהּ,

רוֹצָה לְהַרְגִּישׁ אֶת תּוֹךְ אוֹתִי אוֹתָהּ

מִתְכַּרְבֶּלֶת בִּזְרוֹעוֹת לֹא לָהּ

וְחוֹשֶׁבֶת זֶה, הוֹי זֶה מֻשְׁלָם.

לֹא כָּל כָּךְ אֲהוּבָה

זוּזִי קְצָת, תְּנִי קְצָת עוֹד-פֹּה-פִּנָּה

כּוֹס שֶׁל חֵשֶׁק מִי-נוֹתֵן-לָהּ

לִגְמִּי וְנָחַתְּ בָּהּ.

וְאָז בְּרוּחַ נָכוֹן שֶׁל הֲוָיָה

חָבְּקִינִי חֲזָרָה

כִּי כֵּן אֲנִי יָכֹל לִרְווֹת קְצָת הֲנָאָה,

מִכָּל כֻּלְּךָ – תּוֹדָה, תּוֹדָה רַבָּה !