בס"ד 4.11.2010
פרשת "תולדות"
התאומים/דויד סמוכה
פרשת "תולדות" מספרת .....
את סיפור יעקב ועשו.
שני ילדיהם התאומים,
של רבקה ויצחק.
לפי המדרש עשרים שנה רבקה,
ללא פרי בטן עם רחם עקרה.
רבות התפללו ושפכו דמעות היא ויצחק,
עד שאלוקים לתפילתם נעתר.
במשך הריונה הרגישה תופעה מוזרה,
בהיותה סמוך לבית מדרש הרגישה..
שאחד העוברים מתנועע ברחמה,
ומנגד ליד עבודה זרה אחיו העובר לצאת רצה.
כב וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים, בְּקִרְבָּהּ,
וַתֵּלֶךְ, לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה.
כדי לבדוק את פשר
התופעה המוזרה.
הלכה לשאול את שם בן נוח,
ששרתה עליו השכינה.
כג וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ,
שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ;
וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.
שני גויים שהם שני עמים,וששתי מלכויות משני לאומים,
בתום ימי ההיריון נולדו לה התאומים.
הראשון שעיר ואדמוני נקרא עשו,
השני אחז בעקב אחיו יעקב נקרא.
גדלו הנערים בבית יצחק ורבקה,
עשו היה יודע ציד איש אדמה.
יעקב היה איש יושב אוהלים תם וישר,
בנזיד עדשים קנה את הבכורה.
השבת נקרא על יצחק ורבקה, שהתפללו לה' שיפקוד אותם בפרי בטן, וכמו שנאמר, "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה', ותהר רבקה אשתו".
רבותינו דרשו אודות פסוקים אלה, (הובאו דבריהם בפירוש רש"י), "זה עומד בזוית זו ומתפלל, וזו עומדת בזוית זו ומתפללת". וצריך להבין, מדוע שניהם התפללו כל אחד בזוית אחרת? מדוע לא התפללו שניהם יחד, במקום אחד, מעין מה שנאמר "ברוב עם הדרת מלך"?
למדנו מכאן, ששלום בית נפלא שרר בביתם של יצחק ורבקה. יצחק, לא פגע ולא העציב את רבקה אשתו על כך שהיא עקרה ואין לה בנים. ורבקה, לא העציבה את יצחק בעלה על כך. גם כשרצו להתפלל לה' בבכי בדמעות שליש ולשפוך שיח לפני ה' באנחה, לא עשו זאת אחד על יד השני, בכדי שלא לגרום צער זה לזו, אלא התרחקו כל אחד לזווית אחרת, בכדי שכל אחד לא ירגיש בעצבותו וצערו של השני ולא יפגע בשל כך. לכן כל אחד עמד בזוית אחרת.
זהו שלום בית אמיתי של בני זוג צדיקים, הנזהרים שלא לפגוע אחד בשני, גם כשהמצוקה שווה בשניהם יחד. לא אחת אנו שומעים בני זוג שאומרים 'מה בכך שהשני נפגע ממני? לא נורא, אחר כך אבקש את סליחתו'. עלינו לדעת, כי כל פגיעה בשני, אף שאחר כך מבקשים סליחה, תמיד תישאר צלקת בלב, שלעיתים נשארת לעולם. החכמה היא להיזהר בכבודו של השני, ומראש לא לפגוע בו.
מספרים על זוג שחיו יחד, והבעל לא היה זהיר בכבוד אשתו, הוא היה חד לשון ופגע בכבודה תדיר. לימים, יצא לנוח בגינת החצר של ביתם, וראה על אחד העצים הרבה מסמרים שהיו תקועים עד חציים בעץ. תמה האיש ושאל את אשתו לפשר הדבר, אמרה לו אשתו, זוהי מזכרת עבורי, בכל פעם שאתה פוגע בי ומעליב אותי, אני תוקעת בעץ מסמר עד חציו, וכך אני זוכרת כמה פגעת בי!
הביט הבעל בעץ שהיה מלא מסמרים לכל אורכו ורחבו, וחשכו עיניו, הרי פגע באשתו אין ספור פעמים ולא שם אל ליבו! מיד התחרט והבטיח לאשתו כי מעתה ישפר את דרכיו ויתנהג אליה בכבוד. אך בקשה אחת היא לו ממנה, בכל פעם שאתנהג אלייך בכבוד, תוציאי מסמר אחד מהעץ, עד שבסופו של דבר לא ישארו מסמרים בעץ. הסכימה האשה, ואכן, מאותו יום הבעל שיפר את דרכיו והתנהג אל אשתו בכבוד רב, והיא עמדה בהבטחתה ובכל פעם הורידה מסמר אחר.
עברו ימים וחלפו שנים, יום אחד הבעל יוצא לגינת החצר, והנה העץ נקי ממסמרים. שמח מאוד ומיד קרא לאשתו ואמר, הביטי רעייתי, הצלחתי להתנהג יפה, והנה העץ נקי ממסמרים! ענתה לו אשתו החכמה, אכן, על העץ אין יותר מסמרים, אבל החורים... החורים נשארו!
שבת שלום!
