הילה של מלכות
הרכב עצר בשתי חריקות גלגלים ליד שער הבית, שני גברים לבושים חליפות שחורות ירדו ממנו ופתחו את השער. נהג הרכב נשאר יושב ליד ההגא.
צלצול פעמון חזק קרע את דממת הבית הגדול בעל שתי הקומות.
האשה לבושה חלוק בית ארוך השתיקה את הילדים ופסקה להגיש את ארוחת הצהריים. היא פנתה לעבר דלת הבית ופתחה אותה לאט, הציצה מעבר לחריץ הדלת הפתוחה מעט, ושאלה בערבית, "מה מבוקשכם ?" , הגברים ענו לה בשאלה , "איפוא בעלך?" , פני האשה חוורו והיא לא וויתרה על שאלתה,"מה אתם רוצים ?", אבל שני הגברים פרצו לבית , תרו בכל חדרי הבית , תפסו את הבעל , תלשו את גוף המזגן ואמרו, " זהו מכשיר הקשר של בעלך , הוא אותת והעביר סודות מדינה, והוא יבוא אתנו למעצר".
הילדים ששמעו את הויכוחים והשאלות, רצו בבהלה ואחזו בחלוק אימם, הבן הבוגר רץ לעבר הגברים בחליפות, אחז בבגדיהם וזעק, "אל תקחו את אבא הוא לא עשה כלום, אני רוצה את אבא שלי" התיפח , אך הגברים הדפו אותו והמשיכו לעבר המכונית. האם קפאה במקומה, ביטנה הטופחת נעה מצד אל צד כזועקת אף היא. דמעות זלגו על פניה המתאדמים , ובדרכם התאדו מחום לחייה. פתאום יצאה צעקה חזקה מגרונה וגופה שח והתפלש בעשב הירוק שבחזית הבית.
דקה של שקט היתה בטרם הילדים הבינו מה קרה.
משהאם שבה להכרתה, אספה את ילדיה וישבה לתכנן מהלכיה , היא ידעה שעם אנשים כאלה יהיה קשה לה להלחם. אך היא לא וויתרה.
היא שלתה את כל הזהב מידיה ומביתה, ופנתה אל איש הדת המוסלמי, שבעלה עזר לו רבות.
כל הדרך מביתה ועד ביתו של הקאדי , שפתיה מיללו תפילה וליבה דפק בחוזקה וכמעט נתלש מגופה. ביתו של איש הדת המוסלמי, היה לא רחוק מביתה, ומדי פעם היתה מביאה לו מתבשיליה שאותם אהב מאד.
היא נקשה נקישות קלות על דלת ביתו, והשק הקטן בידה, הדלת נפתחה ואשה קטנת קומה ועבת בשר פתחה לה את הדלת.
בקול חלש אך בוטח שאלה לאיש הדת הגדול , היא שיערה בליבה , שהוא יעזור לה במצוקתה.
האשה עבת הבשר הובילה אותה אל חדר גדול שתקרתו גבוהה מאד, ובמרכזו , על כסא גבוה ורחב , מרופד בבד קטפה אדום, יושב הקאדי המכובד.
היא ישבה על כסא נמוך בסמוך אליו.
"מה מביא אותך אלי היום סלי?" , שאל בקול ידידותי.
היא פתחה וסיפרה לו את כל שקרה לבעלה . ביקשה שיעזור.
פני הקאדי לבשו ארשת רצינית ולא ידידותית. גופה של סלי נשען לאחור, מחכה למוצא פיו, אך איש הדת לא הביט בפניה, ואמר, אראה מה אוכל לעשות.
היא הפצירה בו להבטיח לה לעזור, אך האיש המוסלמי מאן להבטיח.
היא נשקה ידו ונפלה למרגלותיו , נושקת לכפות רגליו הנתונות בתוך נעלי בד שחורות, מתחננת ולא מפסיקה לנשק נעליו, אך המוסלמי לא מבטיח.
סלי פותחת את השק הקטן שבידה ומראה לו את כל הזהב שברשותה, מושיטה לו ומתחננת שרק יפדה את בעלה מידי המשטר הארור הזה.
המוסלמי לקח בעדינות את השק , הרים את סלי באיטיות והושיב אותה על הכסא הנמוך ממנו ואמר "אני מבטיח לעזור" , אותת לאשה שפתחה לה את הדלת לגשת אליו.
האשה הקטנה עם המטפחת המפוספסת וצמידי הזהב המרשרשים בכל תנועה שהיא עושה,ליוותה אותה החוצה, ולחשה באוזניה, "סלי, את יודעת שהם אסרו עוד שמונה יהודים", עיני סלי נפערו לרווחה בתוך חוריהן, היא השאירה את האשה עבת הבשר ליד הדלת ורצה חזרה אל הקאדי.
התפלשה לרגליו, נשקה לכפותיהן, והתחננה לנפש בעלה.
איש הדת , הביט באשה הנושקת לרגליו , ולא הבטיח דבר, רק הרים אותה בעדינות ואמר." סלי , הימים ימים קשים מאד, מלחמת היהודים זרעה אימה במדינה, והשליט , איש חזק ואימתן, אך אני מאד אשתדל לעזור לך".
ידיה רעדו וכל גופה ביקש לצנוח שוב לרגליו אך האשה הקטנה הביטה בעיני סלי ומשכה אותה החוצה, לטפה פניה , וניגבה ידיה בשמלתה.
ביטנה של סלי זעה בחוזקה כמבקשת לצאת, סלי לא נתנה דעתה לעובר אשר משתולל בגופה, מחשבותיה נעו אל תרחישים אשר יבואו עליה, והיא לבדה עם שלושת ילדיה, מה כבר בכוחה לעשות אבל היא לא תוותר.
בלילה בשוכבה במיטתה , ראתה בדמיונה את בעלה שב הביתה ובידו זר ורדים אדומות כמו שהיא אהבה, רץ לעברה ומחבק אותה בחוזקה לוחץ את ביטנה ומרגיש אף הוא את העובר הקטן נע על פני ביטנו הוא. היא מרגישה את שרירי זרועותיו החזקים איך לוחצים על גופה ושולחים חיצים של חום בכל אבריה, איך פיהו ושפתיו העבות נצמדות אל שפתיה ומוצצות את המתוק שלה.
היא מתנועעת בתוך הסדין העשוי מקלעת משי יקרה, ומדמינת אותו לידה חובק את כל גופה וידיו נחים על בטנה . היא חשה כבתוך הילת מלכות.
קול בכי חרישי מהחדר הסמוך חותך את קו דימיונה, היא קמה ורצה לחדר הסמוך, בנה הבכור מיבב ומכסה פניו בכר הצבעוני .היא מסירה את הכר ולוטפת שערו הזהוב , נושקת לו על מיצחו ואומרת " אל תדאג , אמא תעשה הכל לשחרר את אבא !", מכסה אותו וחוזרת למיטתה לחלום את העבר.
סלי התרוצצה בין כל מכריה המוסלמים, אך אף לא אחד מהם הבטיח דבר.
היא ישבה בביתה , שפופה מרוב ציפיה , מחזיקה בידה ממחטה ומושכת ומושכת בה , קורעת בה קרעים בידיה החשופות עד שנוצרים חתכים זעירים ומדממים מתוך אצבעותיה.
מתוך הרדיו נשמעים דיוני משפטם של תשעה יהודים נאשמים בבגידה בארץ בה הם חיים.
השופט קורא לעדים בזה אחר זה, עד לתורו של בעלה, פיני, להעיד, הוא מבקש לזכותו , " לא בגדתי, לא היה לי משדר, זה מנוע של מזגן" הוא אומר,
וידיה של סלי מתמלאות דם, היא מנגבת בקרעי המטפחת וממשיכה לעשות בה קרעים.
השופט לא מתיר לפיני להמשיך ולדבר, מאשים אותו ושולח אותו לשבת.
בעוד היא מקשיבה לרדיו , היא שומעת צהלות אנשים , מריעים רוקדים ושרים, סלי לא נותנת דעתה לזה וממשיכה להקשיב.
התרועות מתגברות ונשמעות כחגיגה גדולה ומלאת קהל.
בעוד דברי שאר הנאשמים נשמעים , היא יוצאת לפתח ביתה ומציצה אל ההמון המריע, אנשים רצים ברחובה אל עבר ההתקהלות , היא עוצרת אחד מהם ושואלת, לאן מועדות פני כולם, המוסלמי הביט בה ושאל ," את סלי אשתו של פיני?", "כן" ענתה, הוא הביט בה ולא אמר דבר , רק פניו התעוותו והוא נשך את שפתיו ועזב.
ליבה של סלי ניבא לה רעות, היא לא רצתה ללכת לכיכר המרכזית, רגליה רעדו,היא הרגישה דקירות עזות בבטנה, חשה ברטיבות חמה בין רגליה ההולכת וזורמת ללא שליטה. מחנק חזק השתלט בגרונה ונשימותיה נעשו מהירות,ידיה אחזו בשער הברזל ותמכו בגופה המתנדנד, מסך שחור נפרש לעיניה, כשהבינה שאיש הדת לא עשה דבר.
המשך יבוא...
רחלי ג.
כל הזכויות שמורות לרחלי ג.©
