אני הולך בידיים אזוקות ומסרב להאמין, אני מחכה שמישהו יצבוט אותי, יעיר אותי מהסיוט הזה, ישפוך עלי מים ואני אהיה אני, ולא זה שמתהלך בשורה חסרת עתיד. אך מכה מדויקת של שוטר מצוברח מנפצת אותי הישר למציאות, ומעודדת אותי להתקדם בקצב מכאני לעבר שער המוות, לוע הגיהינום.
אני מת לבכות, הדמעות כבר לוחצות על עיניי כמו בהופעות רוק, מצפות לאיזה סולו מרגש, אך אני חוסם אותם בגופי, מונע מהם להתגלות לאור הכלא. גם אני ראיתי בסרטים איך זה שבוכה בלילה הראשון גם נאנס באכזריות מיד לאחר מכן, והדמעות רק מרטיבות את התמימות שנעלמת, מתיזות מלח על פצעים העמידים בפני הגלדה.
אני לא מצליח לחושב בצורה נורמאלית, הלב שלי מסרב להירגע, פועם כמו בריצת מרתון אינסופית, כול הפעולות שאני מבצע נעשות על ידי עצם בלתי מזוהה, אני פשוט עוקב אחר הדמות שלפני, עושה מה שנאמר לי, בלי לדבר, ללא מבט על פני. הלם, הדחקה ואי הבנה מתערבבים להם יחדיו למשהו שפחד לא מתחיל להגדיר אותו.
אף אחד לא הצליח עדיין להסביר מהי ההרגשה לפני המוות, מה חושבים, האם רואים אור לבן או מלאך צבעוני, אבל אני יכול לתאר את ההרגשה של סיום החיים, מוות רוחני, חברתי ונשמתי. הגוף חי, המחשבות רצות, אך אין להם להן לברוח, הן נשארות כלאות כמוני בתוך תא עם מחשבות של אנשים אחרים, מחשבות כלאות מעצמן. אני יכול לחשוב על חיים מחוץ לכלא, לדמיין את עצמי באיזה חוף מצויר בתאילנד שותה שייק אבטיחים עם עקרבים לבנים קטנים, אבל המחשבה סופה להתנפץ לרסיסים עצובים על גבי קירות בית הכלא. לא כולם רואים אותם, אבל אני רואה את שרידי גופות המחשבות מוטלות חסרי חיים בין כותלי הכלא, גופות שמגיעות עד לירח, אך לא עוברות את בית הכלא.
הכלא נראה כסרט הוליוודי דל תקציב וחסרת יומרות, או אולי ככה נראה בית כלא אמיתי. כל מה שאני יודע הוא מהסרטים, איך אמורים להתנהג, מה צריך לעשות ומה הולך לקרות לי, אולי בכלל אנשים מתנהגים ככה בבית כלא כי זה מה שמצופה מהם על פי הטלביזיה, מה קדם למה, הכלא או הוליווד. בכל מקרה אני משנן לעצמי כללי ברזל, לא להיות זונה של אף אחד ולא לפחד למות, להיות גבר או שתסיים בקבר, זמן לא רע למצוא סיסמא קליטה למי שרצה להיות קופירייטר מבטיח, אליל הפרסום ומלך המדיה. ככל שהזמן עבר הפחד הבלתי מתואר התגבש לפאניקה בלתי עצירה, את מוחי הציפו מחשבות מטרידות אשר הלמו בו באופן קבוצתי.
"אני לא בנוי למקום כזה, אני חנון עם משקפיים, אדם רגיל ולא עבריין, לא נדחף בתורים, משלם מיסים, עוצר בצהוב מהבהב, איך אני נמצא פה. לעזאזל אני עם משקפיים, איך הכניסו לכלא מישהו עם משקפיים, הרי אני נמצא ברמת הסיכון הכי גבוהה, למה לא עשיתי לייזר, למה נשארתי עם המשקפיים האלו, זהו אני גמור, המשקפים שלי מזמינות את הורסי התמימות. כלא הוא כמו כיתה א' מציקים לג'ינג'ים ולאלו עם המשקפיים, אני מרגיש כאילו שני סיוטים שלי השתלבו להם יחדיו להפקת ענק של סיוט על אשר ימשיך בהקרנתו למשך עשר שנים. אני הולך להיות במקום הזה עשר שנים, אלפי ימים ומיליוני שעות, הצילו, זה לא מגיע לי, אני ילד טוב, איפה אימא, היא יודעת שאני ילד טוב, איפה אימא".
המחשבות האלו שבו כמעט כול שעה עגולה, במין תכנות מעוות של המוח, או אולי הלצה של המלאך הסדיסטי שלי אשר נהנה לראות אותי סובל בשעה קבועה וסדירה. מלבד היותי חנון, בעל ובן הייתי גם רוצח. זה נשמע נורא, יש לזה צליל מרושע ומרתיע, צליל של גולגולת מרוסקת או של צעקת קרובי המת. רוצח היא מילה שחורה מלידה. אך בחיים לא הכול שחור ולבן, יש המון אפור, עם שלל גוונים, עיצובים וצרותו, למעשה יש יותר אפור משחור ולבן יחדיו. אך החוקים הם לבנים או שחורים במקרה שלי, מישהי מתה ממני, בגללי אך לא באשמתי, ובניגוד לכלא החיים הם לא כיתה א', עונש כבד נוחת עלייך ומסיים את שנת הלימודים, לא תעבור את יסודי, אין תיכון בשבילך ילד, אתה נשאר כיתה לנצח.
אני בטוח שיש לי מלאך סדיסטי או שאני סתם בן זונה קטן אחד שאין לו מזל. בחיים צריך מזל, אין חיים בלי מזל, מזל שנולדת להורים שלך, בשכונה שלך, לחברים שלך, לתכונות שלך ולחיים שלך, הכול זה מזל וזה מפחיד. אם הייתי נולד לאיזה סיליקון בעמק החיים הטובים או לאיזה חסרת כול בהר ללא חיים, הכול היה שונה, המזל היה שונה ולא הייתי כאן, בשום מקום, מ-ז-ל.
ההיא שמתה, זאת שבגללה אני רוצח, גם לה לא היה מזל, וחוסר המזל שלה ושלי יחדיו שינו את העולם, העולם שלי והעולם הבא שלה. אתם לא מבינים כמה קל למות בחיים האלו, אנחנו לא רוצים להאמין שאפשר בקלות כזאת לקבל כרטיס חד כיווני מן העולם, אין החזרים, אין ביטול של הרגע האחרון, אנחנו מזדכים על הנשמה ומשארים את הציוד קבור מתחת לאדמה.
היא הייתה מורה בכיתה א' ואני הייתי אני, היא מיהרה ואני הייתי אני, היא רצה בלי כוונה ואני הייתי אני, היא הגיעה בדיוק בשנייה שבה אני הייתי מישהו אחר, היא מתה במקום ואני לעולם לא יהיה אני. שחור ולבן, נפילה לא נכונה, אנטומית הגוף השברירית, סיכוי של אחד למיליון, מכת ברק אנושית, זווית פגיעה פטאלית, גיאומטריה פיזיקאלית, שחור או לבן, חיים או מוות, היא קבורה מתחת לאדמה ואני קבור מעלייה.
החיים כול כך שבריריים, ולנו אין את הפצפצים לכסות אותם כשהם מחליטים לעבור דירה.
