על פי משפט הפתיחה של גלי...

הייתי בן שתים עשרה בסך הכול כשפגשתי לראשונה את המוות. הוא היה עטוף שחורים, נפול פנים, ועדיין לא הבנתי את משמעותו...

באותו יום, בצהרים של שרב, חזרתי שמח מבית הספר, כי ידעתי, שאלחנן, אחי הגדול אמור להגיע מהבסיס. עצרתי על שפת המדרכה ומהמדרכה השנייה, חייכו אלי פניו של אחי. צהלתי לקראתו וחציתי את הכביש.

הוא הושיט את ידו אל ידי, שכמעט נאחזה היא בכפו ומבטו המבועת מחה את חיוכו המשובב. ניסיתי להגיע אל ידו בכל כוחי וזרועו החסונה התקדמה לכיווני ואני קראתי בשמו, אלחנן...   

עוד צעד קטן, אך גורלי, פסעתי מבלי להתכוון לעבר השחור הזה, אשר חיכה לבואי ופרש לי זרועות שחורות של קבלת פנים. קר ואפל היה החור הזה, אשר נפלתי לתוכו. והאור שבקצה נגלה לעיניי. מהבהב מרחוק. כאילו נדלק עבורי, אך מרוחק. 'כמה דרך יש ליפול עד האור הזה', חשבתי לעצמי.

וידו של אלחנן עוד שועטת לעבר ידי, וידי הזקוקה לאחיזתו, רועדת היא לכיוונו, וקולו מהדהד בדמי, ודמי בדם המוות נמהל. ואין מוהל את ידו בידי. ואני שולח מבט לאחור. לא לראות את החושך, ורק חיוכו הכבוי של אלחנן נצמד אל תודעתי ושוב הבהוב חזק מסנוור את נישמתי.  

ורוח אבלה הייתה מרחפת מעלי.

מיוזעת.

או בוכה.

ומלאך בדמות סבא שלי קרא לי אליו. אבדתי עצות. אהבתי את סבא שלי, אך את אחי אני אוהב יותר. רציתי לספר לו על שירה מהכיתה שלי. לספר לו איך רעדתי כאשר החזקתי לה יד בשבוע שעבר, בדרך לערב כיתה.

סבא שלי המשיך לקרוא לי, אך קולו של אלחנן גבר. אזרתי את כל כוחותיי. הושטתי אליו יד מתוחה מאוד והוא הצליח לאחוז בה. אחז ומשך בכל כוחו ונישמתי נענתה לו באהבה.

אחרי יומיים התעוררתי בבית החולים. אלחנן ישב לידי וחיוכו חזר אל פניו. ידי הייתה אחוזה בכף ידו. "ידעתי שלא תעזוב אותי לבד בקור הזה", לחשתי לו והוא הניח את ראשו על חזי, ששב לפעום. דמעותיו ריחפו על פניי, נמהלו בלחיי והעניקו לדמעותיי חיים.