את נורית פלג הכרתי לפני כשנה, ומאז היחסים בינינו רק מתהדקים. כסופרת וכחברה, ליוויתי אותה בכל התהליך הזה של הוצאת ספר-מתחילתו ועד סופו: בלבטים הרבים הנלווים להליך שכזה, במחשבות, בהתרגשות ופתאום...ספר נולד.
"אהבה על גלגלים", הוא ספר רגיש ונפלא. ספר שאני מזהה בו את נורית שאני אוהבת. זו הישירה, הכנה, זו שלעולם אינה מטייחת רגשות.
"אהבה על גלגלים", הוא ספר הנקרא בגמיעה אחת. כתיבה קולחת, ישירה ונוגעת. זו נורית פלג.
כאחת המכירה את נורית פלג באופן אישי, הצלחתי לשמוע, את קולה דרך המילים הכתובות. זו הייתה היא...נורית: כנה, מנתחת דברים לעומק ולעולם לא מטייחת. והכתיבה משמשת לה כלי תרפויטי ממדרגה ראשונה, מבהירה לה את המציאות ומייצרת לה כלי תקשורת, המחבר בין עולמם הפנימי של הנכים לחברה כולה. עולם שהוא זר למרבית מאתנו.
גם מיכל, גיבורת הספר, נוגעת בכל מכל-וכל: בכמיהה לאהבה, בבעיות גיל הנעורים-נשיקה או לא נשיקה, איך לומר למחזר שאינו רצוי ובמי לבחור. עד כאן, עניינים אוניברסאליים של גיל ההתבגרות. ומי לא עבר את זה, בצורה כזו או אחרת? קל לקורא להזדהות ולמצוא את עצמו בתוך הכתובים, גם אם מזמן עבר את גיל ההתבגרות...כמוני לדוגמה...
אלא שכאן קיימת נגיעה בפן אחר וייחודי, פן שלא מוכר לכולנו. סיפורה של מיכל אינו סיפור של נערה ככל הנערות. סיפורה מגולל התמודדות עם קשיים חריגים. קשיים פיזיים וקשים. שרק מעמיסים ומכבידים, על הבעיות החברתיות וההורמונאליות של גיל ההתבגרות בכלל. ומעל לכל, על בעיית חיפוש-הזהות, שהיא מהותו של הגיל הקשה הזה. ומיכל, מחפשת את הפנימיות שלה, זועקת להתייחסות אליה כאחד האדם, ולא כאל בחורה נכה על כיסא גלגלים.
לכאורה, ספר נעורים שכל אחד ואחת בגיל זה, יכול להזדהות איתו. אך מעבר לכך, בעיני, זוהי ביקורת חברתית נוקבת על היחס שלנו כבני-אדם לשונה מאתנו. ביקורת החורגת לחלוטין ממסגרות של גיל.
היחס של בנות הכיתה אל מיכל-הוא אצבע מאשימה המופנית אלינו כחברה.
העובדה שיש למיכל רק חברה קרובה אחת בלבד, גרמה לי לעצור ולבחון מחדש את ההתנהגות שלי ואת היחס שלי אל החריג והשונה. ונראה שלא אחת, אין אנו מסוגלים להתבונן אל החלק הנגלה אלינו מעל לכיסא הגלגלים. לא רואים את האדם, את הייחוד שבו, אלא רק את הנכות. אותה נכות, שקל לנו יותר לעצום עין, להתעלם מקיומה ולהמשיך בחיינו.
ולסיום הייתי רוצה לקרוא משפט אחד מהספר. משפט שבעיני מבטא את האומץ של נורית לגעת בתוך הנפש פנימה, ובכך לגעת בקורא. והיא כותבת בפרק שש –
"עדיין אחזה בי הרגשה של טיפשה גמורה. הייתי כזו מטומטמת, לא רק בכך שהסתרתי את השיתוק, אלא בכך שחשבתי שמישהו בכלל יתאהב בי, שמישהו בכלל ירצה אותי. מטומטמת שכמותי..."
כל שאני יכולה לומר לך נורית: שלא את, ולא הדמות שבספר, מטומטמות. האטימות ... היא בחברה כולה.
ואני בטוחה שעוד יגיע גם האחד אל חייך, שיצליח להתבונן ביופי הפנימי שלך, בכישרון המופלא שלך, הרבה מעבר למגבלות הפיזיות.
מאחלת לך הצלחה מלאה עם הספר הנפלא הזה, ובכלל בהמשך דרכך כסופרת ייחודית, נוגעת וחושפנית-כפי שעשית בספר זה.
ממני באהבה רבה,
גלי
