אלול

מלווה במנגינה שמסמלת את הסוף,

היא מביאה את תחילתו של החורף המתוק.

מופיעה בהבזק, בקולות צעקה,

ואין אנו יודעים מדוע היא בוכה.

גם כשהיא נמצאת איננו בטוחים,

מופיעה ונעלמת, מרעידה את החושים.

ומיד עם לבלובה לו נגמרת הקמילה,

והיא לילדיו תאפשר התחלה.

במעגל האין סופי של החיים על הכוכב,

היא מכניסה את הכפור ולוקחת השרב.

מקרבת את החושך בכל יום שעובר,

אך עוד לפני שהיא תבוא יבוא הלובן המבשר.

מהתלת בחושינו במשחקה המשוגע,

לפעמים מחממת אך גם מקפיאה.

מבקשת שנבטח בה אך בוגדת שוב ושוב,