שריקתה של הרוח

"תמיד אהבתי את החורף, הגשם, הרוח, הברקים והרעמים, המנגנים במקהלה. והשקט, שהיה זוחל ומתגנב לתוך הנשמה, משתיק כל קול בתוך הגוף, נשבר בפתאומיות לקולו של רעם או לשריקתה החזקה של הרוח, נעלם לרגע וחוזר שוב, כמו מתחבא מהחורף בתוך האנשים, מתכנס לתוך הנשמה... עוצר נשימה... אוסף הכול לעמידה קפואה... ומשחרר. וכל הגוף נרפה, אך נישאר בציפייה למערכה הבאה".

٭   ٭   ٭

היא הגיעה הנה בסוף פברואר, לבושה בגדים ארוכים כהים ושערה השחור גלש על גבה, פרוע וחסר תקנה, כולו תלתלים קשורים זה בזה, מכסים בניגודיות מוחלטת את פניה החיוורות חסרות הצבע. היא הייתה זרה בעיני כל, בולטת בשטח על-פני שאר התלמידים שחומי העור והלבושים בגדים קצרים ודקים.

היה ניכר כי מעולם לא הייתה בדרום, אילו הייתה, הייתה לובשת בגדים אחרים מכיוון שכאן לעולם לא קר, השמש כאן לעולם לא כובה והחום לעולם לא נמוג.

היא ישבה בפינת הכיתה, שקטה ומהורהרת, בוהה בחלל בעיניים גדולות, ריקות, כאילו הלכה מתוכן למקום אחר, ככל הנראה לשטח פתוח, שכן עיניה שוטטו למרחקים.

במשך כל שהותה כאן הייתה כך, לא כותבת ולא אומרת דבר בכיתה, רק בוהה בחלל במבט מרוחק וחסר, בגדיה נשארו כשהיו, ארוכים, כהים וכבדים המתאימים לחורף של ארץ זרה (שכן כאן החורף לא קיים). נאמר לנו כי היא הגיע מארצות הצפון רחוקות בהן החורף שורר כל השנה והכפור שולט ברחובות. למה הגיעה? איש לא ידע, ואף לא מתי תעזוב. אביה היה איש חשוב בארצות הצפון ובעל עסקים רבים, אשר ביקר בארצות הדרום לעיתים דחופות. אך מה גרם לו להביא עימו את ביתו בת העשרה, איש לא ידע.

היא הייתה בדרום חודש ימים לפני שעזבה. וכל אותו זמן לא עלה בידי להבין את רוחה. היא הייתה יושבת בשקט כל זמן שהייתה בשטח בית הספר והייתה נעלמת אל ההרים האדומים ברגע שיכלה.

כשבוע לפני שעזבה במסתוריות את ארצות הדרום עלה בידי ללכת אחריה אל ההרים האדומים, שם הייתה מהלכת הנה והנה וממלמלת מילים בשפה זרה.

מאז אותו יום ועד שעזבה הייתי הולך אחריה אל ההרים האדומים, מסתתר ובוהה בה. בכל יום מימים אלו הייתה מתנהגת כבקודמו, מהלכת לה הנה והנה וממלמלת לה אותן מילים מוזרות בשפה בלתי מובנת.

רגע אחד נדמה היה לי כי העולם כולו עוצר נשימתו ומקשיב לה, מבקש להבין את כל שאמרה, ורוח קרה נפלה על הארץ במשב מהיר, מקפיא ועוצר נשימה... ונמוגה. אחר חזר המצב לקדמותו והחום שטף את הארץ מחדש. כמו לא קרה הדבר מעולם, רק חלף כמחשבה בראשי, שהרי לא נשבה רוח קרה בדרום מזה שנים רבות מאוד.

 היא הסבה מבטה אלי, תוהה על טבעי כמו שאני תוהה על טבעה. עיניה לא היו ריקות ומרוחקות עוד, היה בהן אור שחור מרצד, אולם עדיין נדמה היה כי היא איננה כאן, כמו הייתה בעולם אחר, ואולי כמו הביאה עולם אחר אל פתח עולם זה, וכי עוד רגע תוכל להעבירו לכאן.

 היא חייכה אליי בחיוך משונה. האם ידעה כי צפיתי בה כל אותו זמן? הנשימה נעתקה מגופי. "אל תעקוב אחרי לכאן מחר" אמרה בקול מסתורי מצמרר. הייתה זאת הפעם הראשונה ששמעתי את קולה, והוא היה קר וחסר חיים, היה לו גוון מחוספס וזקן, לא מתאים כלל לילדה בת גילה, אך מסיבה לא ברורה הלם אותה קולה עד מאוד ומבלי לנסות לספר לכם לא הייתי מבחין במוזרותו כלל.

ביום המחרת הייתה תחושה משונה באוויר, כמו כשמשהו לא הגיוני עומד לקרות...

השמיים, שלרוב היו בהירים היו עכשיו מכוסים עננים לבנים גבוהים, כמו בארצות המזרח הרחוקות אשר למדנו עליהם מספרי הגיאוגרפיה.

ואף היא הייתה שונה עד מאוד כאשר ראיתיה בחצר בית הספר. היא ישבה כתמיד מרוחקת מכולם, אך עיניה ריצדו באור בוהק, לוחשות את כל סודותיה לעולם בקול חרישי שאיש לא יכול לשמוע.

בשיעור גיאוגרפיה של אותו יום למדנו על הפעם היחידה בה ירד גשם בדרום, על החורבן וההרס שגרם לפני שנים רבות ביום ההוא לתושבי המקום. אך אני לא הייתי מרוכז, שקעתי כולי אל תוך המילים המעטות אשר אמרה לי ביום האתמול. למה התכוונה? האם אלך אחריה אל הרים האדומים או שמא עדיף כי אשמע בקולה ואחזור לביתי? אך הייתי שרוי בקסמה עמוק מכדי לחזור אל ביתי. נמשכתי משיכה עזה אל המסתורין שבה.

כמו עש הנמשך אל הלהבה, עקבתי אחריה בדרך שכבר ידעתי מראש, אל ההרים האדומים. ושם, שכבתי תחת שיח קטן, חבוי מעיני כל, וצפיתי בה. היא עמדה זקופה וגבוהה על פסגתו של ההר, ידיה היו מורמות לשמיים, נעות בזריזות מסביב לגופה. היא עמדה שם, צועקת אל תוך השמיים את אותן המילים אשר לחשה כל יום "אוֹמֵנִי אַלִירוֹ כָאלֶי... לוּנְג לֵאָרִינָה סוּפֶיַ... אֶנְמָרַה לָרוֹיֵא לִוַנְגְצֶ`א... נָפַאְי דֵאוּ סוֹנֶגְ`!!!".

 היה שקט קפוא. העננים הלבנים הלכו והשחירו וקולות פיצוץ נשמעו במרחקים. עד מהרה נעלם כל אור מהארץ והמסך השחור שכיסה את השמיים הואר בפתאומיות מאיימת על ידי אורות חדים אשר פגעו באדמה. הרוח נשבה בחוזקה, קפואה כקרח וחדה כלהב של סכין, קורעת את אוזניי ביללתה הרמה.

הגשם החל יורד על הארץ, אחריו ברד, ואחריו שלג. אדמת המדבר שהפכה לביצה, אחזה בי והפילתני אליה. והגשם הציף את הארץ, סוחף אותי במורד ההר, מכסה את פני כך שלא אוכל לנשום.

ומתוך ההמולה נשמעה מנגינה, ויכולתי לראות כי היא עוד עומדת שם, על פסגת ההר, ניצבת זקופה מול הרוח והמים, מניפה בידיה בקצב מושלם, שולטת בטבע כבבובת חוטים, עוצרת בידה, והכול נדם, משתתק בפחד, וחוזר ונמשך.

כמו בקונצרט מושלם, המנגינה חדרה לגופי, משתיקה כל קול וכל פחד, לוחשת את סודותיה אלי, ואני מרותק לצלילה, לא מודע כלל לסכנה בה הייתי שרוי. יכולתי להרגיש את הקסם שבהמולה, את היופי שבפחד, את הקיפאון בנשמה, את השקט הרועש, ואת ההקלה הרגעית בין מערכה למערכה בשירתו של הטבע.

פתאום הבנתי אותה... היא הייתה השקט שלפני הסערה...החורף, שלא מגיע לדרום... אדם, המחכה לשמוע את הקונצרט המושלם של איתני הטבע, בלי פחד, בלי מעצורים, מכורה לקסם, או אולי הייתה היא הקסם עצמו.

ביום המחרת היא כבר לא הייתה עוד, נעלמה במסתוריות מארצות הדרום יחד עם אביה. אך היא לא נעלמה לחלוטין, משהו בה נשאר בתוכי. היא אף השאירה עבורי מכתב התנצלות, ניסיון נואש להסביר את אשר כבר הבנתי.