הוא יושב לידי כמו בכל פעם, בחדר האוכל של בית האבות, ראשו נטוי לצד, שערו שיבה, בפניו כאילו עברה מגרדת והשאירה שבילים אדומים ופצועים, שפתיו שמוטות לצד שמאל ולחלוחית מטפטפת מסנתרו.
גופו נתון בכסא הגלגלים כמו קולב בתוך בגד קמוט...
אם הבית הביאה עגלה מלאה צלחות מרק, והתחילה לחלק לכולם, הביאה גם לנו, הניחה לפניו את המרק, והמשיכה הלאה.
"לעזור לך, להגיש לך את המרק ?",שאלתי.
הוא הניד בראשו לאמור "לא", הושיט את יד ימין , לקח את הכף ומזג מהמרק, ביד רועדת הגיש לפיו, כשחלק מהמרק מטפטף על מכנסיו.
הוצאתי מגבון מתוך הקופסא, הושטתי את ידי, ניגבתי את פיו והגשתי לו את כף המרק הבאה.
הוא הביט בי כאומר "תודה", לדבר אינו יכול, שבץ המוחין שתק את לשונו.
אני, למרות גילי הקשיש, שמורה היטב, על פניי מעט קמטוטים דקים, גופי זקוף ורזה ושיערי צבוע בלונד. את לבושי אני בוחרת בקפידה, לחוג המתנס של גיל הזהב אני הולכת בקביעות ועל ערב קלפים עם חברותיי אני לא מוותרת.
בעודי מוזגת מהמרק, הרמתי מבטי לעבר דלת הכניסה והנה רואה אני את שלומית פוסעת לעברנו ובידה שקית.
"מה נשמע, אמא ?, איך אתם מרגישים ?,שאלה.
"הכל בסדר שלומית" עניתי.
"אמא את יודעת מה מצאתי בבוידם שבדירה שלכם ?". אומרת ומתקרבת אלי, פותחת את השקית ומוציאה קופסא נעולה. אני מיד נזכרת ביומני אשר בקופסא. שלומית נראית סקרנית, היא מספרת לי שהיא מצאה את הקופסא בדירה הישנה שלנו, שהיא גרה בה היום.
אני מחפשת את צרור המפתחות שלי ושם אני מוצאת את המפתח של הקופסא. אני פותחת את הקופסא ומוציאה את היומן.
אני פותחת את היומן בידיים רועדות, אותו יומן שלי, שמור להפליא, איך שכחתי אותו?, אני מפנה את ראשי לעבר עיני התכלת שלידי, מביטה בהן, מביטה ומביטה, נשאבת לתוכן, אל תוך מנהרת הזמן, והנה אני ילדה בגן, ילדה יפה ושובבה, עיניים ירוקות אף סולד ושיער בלונד ארוך וחלק, רזה ותמיד לבושה יפה, משחקת בין כל הילדים וכבר אז היה לי חבר, שכן בית ליד, ילד בריא גוף, שיער שחור מקורזל, עיני שקד תכולות, חבר אמיתי, חבר כזה, שכל בוקר הולכים איתו לגן, כל צהריים חוזרים יחדיו, משחקים איתו וצומחים איתו, וממשיכים איתו הלאה, עד לגיל ההתבגרות, שם האהבה גוברת, מערבבים בה את הגוף והנשמה, והתוצר - קשר חזק שקשה לפרום.
אני זוכרת, שלומית, את הנשיקה הראשונה על הספסל בגן, כמו בשיר, ישבנו שלובי ידיים, ידיו סגרו על ידיי בחוזקה, גופו זחל לעברי ובזריזות מופלאה הצמיד את שפתיו אל שפתותיי, חום רב פרץ בתוך גופי וכיסני זיעה, חשתי לחץ כבד בתוך ראשי ופתאום כל פעמוני הכנסיות נשמע באוזניי, מצלצל, מצלצל, ומחריש את אוזניי, מחשבותיי נעו בין שבבי מוחי, נעו , ריחפו בקלילות מעל ראשי כזר כלולות.
קול רעש הפסיק זיכרונותיי, צלחת המרק נשפכה ונפלה, פניתי לשלומית ואמרתי :
"שלומית , קראי בבקשה לאם הבית שתשלח מישהו שינקה".
הרמתי הצלחת מהרצפה, משכתי טישיו וניגבתי את בגדיו ואת פיו, הבחנתי בדימעה זולגת מעיני התכלת, ניגבתי גם אותה.
שלומית חזרה והמשכתי לספר.
משבגרנו לא נפרדנו ולו לדקה , הפכנו לזוג, ובחדרי חדרים תכננו את עתידנו המשותף. את החתונה שתערך על המזח, את רב השכונה המקדש אותנו ואת הורינו השמחים, ראינו בדמיוננו בית קטן, צנוע למדי שבו מתרוצצים ילדינו המשותפים, בית מלא אהבה.
אך הגורל רצה אחרת.
לימים משפחתו החליטה לעקור לארץ זרה והוא נאלץ לעבור איתם.
לא אשכח את יום הפרידה, ליוויתי אותו לשדה התעופה,מחבקת, מנשקת וממאנת להנתק, רגליי רועדות, ידיי לופתות אותו בחוזקה כאילו מצפה לשמוע, "נישאר, אני נישאר". אך לא, הרגע הגיע ואמו תלשה אותו ממני כמו עוף מאדמתו.
נשארתי בוכייה, רועדת, נואשת ממאנת לחזור לריקנות,לחזור ל-בלעדיו.
המקום נראה שומם כמו מדבר, לא שמעתי אנשים, לא ראיתי חיים, מכונסת בתוכי חזרתי לישון ולא להתעורר.
כך עברו עליי ימים רבים. כל דבר הזכיר לי אותו, החלון הפתוח הפונה אל עבר חדרו, קריאת הבוקר טוב, פגישת הבוקר החטופה, הנשיקה, הערבים, עם שקיעת החמה,הטיולים המשותפים על המזח בעיר הסמוכה, היד החובקת , הגוף החם, הקרוב. עכשיו כל זה רחוק ממני, אבל הריקנות, הבלעדיו, הם איתי.
המשכתי בלית ברירה, עצובה ודהויה, אז פגשתי באבא,איש חזק, שתמך בי תמיכה מלאה, לא הרפה ממני ובמיוחד אהב אותי בכל ליבו, הוא החזיר לי את הענין והרצון לחיות.
אבא, כמו שאת יודעת, הוא היה אמיד מאד ורכושו רב, לכן הרבינו לתור בעולם. בבית היה לי הכל, רהיטים יקרים,תכשיטים,מכונית, לא היה חסר לי דבר.
את ירון ילדתי אחרי שנתיים של נישואין, אבא שכר מטפלת צמודה שתעזור לי ותקל על חיי.
אני יכולתי לצאת ולבוא כל אימת שרציתי.
קול שיעול חזק שוב הפסיק את מחשבותיי. הוא כמעט נחנק, טפחתי על גבו בחוזקה, פניו כוסו זיעה, ודמעות זלגו משתי עיני התכלת, שוב שלפתי טישיו וניגבתי את פניו, עיני התכלת היביטו בי, ושפתיו נעו ברעד כאומרים "תודה, אני אוהב אותך".
לאחר שנרגע המשכתי לספר.
יום אחד נסעתי העירה, החנתי את הרכב בחניון ויצאתי, לפתע שמעתי מאחורי קול קורא בשמי, והקול מוכר. סבתי לאחור, נישמתי נעתקה,- הוא עמד מולי, יפה מבעבר, עיני התכלת נצצו באור השמש הבהיר, עומד ופותח את שתי ידיו כאומר, רוצי אלי, חבקיני,- אני לא חשבתי הרבה, רצתי הישר אליו, הוא לפת אותי כמו אז כמו פעם, בחיבוק חם ולחש "אהובתי, אהובתי שלי".
ניתקתי ראשי מגופי, שכחתי את אבא, והלכתי אל דירתו בבית המלון.
ניכנסנו אל החדר הקטן, לרגע עמדנו דומם, מביטים זה על זו,כבחלום, ופתאום התנפלנו זה על זו בתאווה רעבתנית, נושקים כל פיסת עור בגופנו, ידינו קרעו את הבגדים שעלינו , והיינו מתנים אהבים כמשלימים את החסר.
לאחר כמה שעות חזרתי הבייתה, מסתירה את פניי לבל יראה איש את האושר הנסוך עליהם. נכנסתי אל חדרי ונעלתי אותו. נפלתי בכובד על המיטה, עיניי מביטות אל התקרה הלבנה כמסך קולנוע ושם התמונות עוברות ברצף איטי, וכאילו שלט טלוויזיה בידי ואני עוצרת על כל תמונה, מתייקת אותה בזכרוני לבל תמחק,כדי שאוכל להעלות אותה שוב ושוב, לחוות, עד אין סוף.
אבא, לא ידע דבר, לאחר כתשעה חודשים ילדתי אותך. שלומית הביטה בי אחוזת הלם, פיה פעור והמילים לא יוצאות מגרונה, א.ב....א.ב...
קול חבטה עזה נשמע לצידי, ראיתי אותו שוכב על הרצפה נושם בכבדות, צעקתי לעבר שלומית :
"שלומית תתעשטי, לכי תאמרי לאם הבית לקרוא לרופא !".
הבטתי שוב לעברו ולא ראיתי נשימות.
הרופא הגיע והרחיק אותי, גחן עליו וטיפל בו. בא רופא שני ושלישי, הייתה אסיפת רופאים ואחיות.
אני בפינה עומדת, רועדת ובוכייה, שלומית מחזיקה את ידיי ומחבקת אותי, רועדת וזולגת דמעות אף היא.
פתאום בא רופא אחד ואומר לי "מצטער, גברת, עשינו הכל".
חולשה אחזה בגופי, אבל נפשי ביקשה רק דבר אחד.
פילסתי דרכי בין כולם, ירדתי על בירכיי, התכופפתי לעברו, ושפתיי נצמדו אל שפתותיו, ואז......... נשמע צלצול פעמוני הכנסיות, צלצול חזק, מחריש אוזניים, ומחשבותיי נעו בין השבבים, ריחפו ועלו השמיימה כזר כלולות אבוד.
רחלי.ג.
2004
כל הזכויות שמורות לרחלי ג. ©
