ההר.

אני חושב שכל אחד מגיע לאיזשהו שלב בחיים שלו שהוא שואל את עצמו שוב ושוב, "למה?!" – "למה עשיתי את השטות הזאת?!" או "למה הדבר הזה קיים בכלל?!" ואז כששום תשובה אמיתית באמת לא עולה לעצמך מהבטן אתה חש קצת תסכול ואתה מנסה לעסוק במשהו אחר שיגרום לך להשכיח את זה ולעבור הלאה. ואז כששוב פעם, כשאתה מתחיל לתפס למעלה בהר, ואתה מצליח לאחוז בסלעים או בצמחים האלה שצצים פתאום כשאתה מתפס וכל פעם מועד ובא לפול ואז אתה חושב לעצמך למה אתה עושה את זה לעצמך?, לפה שפשוט לא הייתה עובר את ההר הזה במטוס, או שפשוט הייתה עובר סביבו?, האם כל החיים אני מחפש אתגרים או שאני הולך אותם לקשים כ"כ בשביל סתם ללמוד משהו?. ואז כשאתה לא מצליח לאחוז כבר בכלום ואתה מתחיל לפול מהר וכל מה שאתה מנסה לעשות זה לתפוס איזה סלע או בצמחים הקודמים האלה שצצו לך שהצלחת לאחוז בהם מקודם, אתה מגלה שאתה לא מצליח לאחוז בהם יותר, ואתה נופל, נופל ונופל, מקבל את המכה החזקה הזאת מהאדמה ואז פשוט במקום להבין שזהו זה, על ההר הזה אתה לא באמת תצליח לתפס אתה רץ אליו שוב פעם, ועושה את אותה הטעות, ו נופל שנית, ואז אתה שוב פעם מתפס עליו, באותה הדרך, תופס באותם המקומות, המקומות האלה שאתה מכיר, אלה שהכי נוח לך להיות בהם, ואז אתה מגיע לאותה הנקודה שנפלת בה כ"כ הרבה בפעמים הקודמות ובמקום לנסות לעצור רגע, ולחשוב מה עושים הלאה אתה שום פעם חוזר על אותה הטעות ושום פעם נופל, נופל ונופל – אתה שוב פעם מצטער, מצטער ומצטער, על זה שאתה טועה כל הזמן, ואתה לא מאשים אף אחד במצב הזה, אתה יודע שהבעיה היא בך אבל כאילו כל פעם מפספס ולא רואה אותה במלואה, כל פעם מפספס את הסלע הזה שיכול לעזור לך להמשיך לתפס הלאה ולהגיע לפסגה של ההר הזה ואז לראות את הנוף היפה שמחכה לך שמה למעלה, ואז ללכת לתפס על הר אחר, כשאתה כבר יודע איפה הטעות שלך, כשאתה כבר שלם על עצמך ובוטח בך שגם את ההר הבא אתה תצליח לעבור.

אבל רק חבל שיש לך מחשבות על ההר הבא, על הצד הבא, אתה עדיין תקוע בהר הזה, בהר הפשוט אך הכל כך מורכב שחוסם את חייך שגורם לתחושתך להיות עדיין ילדותיים.

לכל אחד יש הר,

השאלה היא אם כשאתה מגיע לפסגה אתה יכול לעצום עיניים ולהגיד לעצמך

שכל העצמאים שעלית עליו היו כשרים.