המשאית

בוקר שבת. כולם עולים למשאית של שמעון, יותר נכון לארגז. משאית גדולה של חומרי בנין, בימי חול הוא מוביל חצץ ולפעמים גם חול.

לא זוכר איך עליתי, לארגז אין סולם או זיזי אחיזה, בטח המבוגרים עזרו לי לטפס. רצפת עץ ומתכת, שאריות של חול וחצץ דבוקים בחריצים בין הלוחות. האנשים נצמדים בגבם אל חישוקי הפלדה, חצי יושבים חצי כורעים. ברעש וטלטלה המשאית עולה על הכביש המטולא. נוסעים.

אני מביט אל על. מנסה למצוא נקודת אחיזה. השמים בהירים וריקים עד אין קץ, כמו גיליון לבן בטרם טבעה בו נפש המשורר. מרחף באינסוף של חלל וזמן. היכן אנחנו, לאן נוסעים, מתי כבר נגיע?

המשאית קופצת ומטלטלת על הכביש הישן. בכל קפיצה הגוף נמתח כמו קפיץ, נצמד אל דופן ברזל קרה ובוגדנית. לאחר זמן מה נרגעים. לא סביר שנעוף החוצה מהארגז.

באוויר ריח של אדי סולר וגומי חרוך. עולה לי בראש תמונה של האחים ואחיות של אבא מובלים במשאית המוות בטרבלינקה. סבתה שורה-רבקה ורוחלה הקטנה מחובקות , יחד עד הסוף. בחייהם ובמותם לא נפרדו.

אחד הגברים מעז וקם על רגליו. הוא אוחז בדופן הקדמית בשתי ידיו. רגליו פשוקות, החזה מתוח וחולצתו מתעופפת ברוח. שמעון הנהג קולט אותו ומיד עוצר בצידי הדרך. הוא מטפס על הגלגל ומביט בנו מעל הדופן במבט עצבני: "אמרתי לכם לשבת ולא להרים את הראש.  אתם רוצים שיתפסו אותי ויתנו לי קנס? עוד פעם אחת וכולכם תלכו ברגל!"

הלוואי, אני אומר לעצמי, מעדיף ללכת ברגל. הגוף כבר תשוש והגרון יבש.

שוב נוסעים.

האנשים עייפים, נשענים זה על זה ומתנדנדים קדימה ואחורה כמו ערבה של הושענא רבה.

לאישה שיושבת מולי, השמלה מתרוממת ברוח וגופה נחשף. עיניה פקוחות למחצה, מסתכלת לעברי אך לא רואה אותי. האם אני קיים?

הלב דופק בטירוף, פני כדם. אני תופס אומץ ומביט ישר בין רגליה. רק עכשיו שמתי לב שהיא בעצם לובשת בגד ים. קצוות שיער שחור על רקע לבן, מבצבצים משני צידי הבד. אני מתגבר על כוח המשיכה הארצי ומפנה את ראשי הרחק לכוון הרוח.

הסתובבתי ונשכבתי מכורבל צמוד לדופן הארגז. ילדה קטנה שישבה לצידי הביטה בי בסקרנות. נראה כאילו נורא רצתה לישון אבל לא מצאה מישהו להתכרבל בחיקו. עשיתי עצמי ישן.

לפתע חשתי שעלינו על משהו רך. המשאית האטה כאילו שטה על גלים ונעצרה. כולם קמו בקריאות שמחה, הגענו לים.