הרב. מונולוג. "כל הזכויות שמורות למאירה תמיר"

פעם הייתי רב , בלי תעודה בלי הסמכה ובלי הכנסה, בהתנדבות כמובן. סתם רב נחמד שאוהב את כל הבריות בעולם.
הייתי פה והייתי שם בכל מקום שהיה ניתן, מבקר ועוזר ותומך ומברך
את כולם, בברכות רבות  לרפואה שלמה,  לימי הולדת, לשבת שלום ומבורך ולימי חג, ועוד ועוד. וכך אספתי לי את חבר מריעי רבים וטובים אחד לאחד. ומישפחה ברוכת בני אדם. עוד עליה יסופר בספר דיברי הימים והעברים בהרחבה כמובן.
וכך במין סוג של הסכמה שבשתיקה הם היו זקוקים לי ואני הייתי זקוק לחיבתם, לחיבתם כמובן.
בלי שום ספק אני לחיבתם כמובן.
לימים קפצה עלי מחלה, לא משנה איזה מחלה ניקרא לה "המחלה" חסר גדול וחשיכה גדולה נפלה עלי, ולאורך זמן, ולא היה בידי להיות להם  לעזר ולעיצה, לברכות ומתנות אלוהים ישתבח, וחמלה ורחמים וניחומים, ולהעניק להם ידע מנסיוני הרב  כרב , ומהגנים, אלה המשובחים, הגנים המשובחים שזיכה אותי בהם אבי זכרונו לברכה ישתבח, כמובן.
משעבר זמן רב ואין היה דופק איש על סף דלתי ועברו להם בזה אחר זה שבתות וחגים ומועדים אין ספור, או אז הבנתי באותם ימים קשים וחשוכים כי ניפלאות דרכי האלוהים ואיך זה שפתאום כהרף עין הבריאו כולם, בריאים בכיסם ובריאים בנפשם, והכל בא על מקומו בשלום אצלם, כמובן שבעצם היותי רב, סתם רב נחמד שאוהב את הבריות את כולם את אלה שבארץ זבת חלב ודבש והעוקץ.
הבן הבנתי כי אין שום ספק שאני הוא זה אשר חיפש כל כך בקירבתם, ובחיבתם ולכן זהו היום מנת חלקי.
ובעצם אף פעם לא עלה במחשבתי שמא אשאל אותם, אולי הם חילונים בעצם ומה להם ולרבנים?  או שמא הם חושבים כי עושים הם איתי חסדים בבואי?
חלפו ונקפו החודשים והשנים והנה כמעט הבראתי גם אני, וחש כמעט בטוב, כמעט, אבל יצאתי מחשיכה ומציף בי מעט האור או אז ישבתי וחשבתי לילות כימים וימים כלילות והגעתי למסקנות הרצויות לי, אלה הרצויות.
 "הרוצה את הרב יבוא אליו".

                                   24.6.06