סיפורים
"אהבה אסורה"
יולי 1974. השעה אחת בצהריים, יום ראשון בשבוע, בו אני מוצא את עצמי בין עשרות מוגבלים: נכים, עיוורים, חירשים וחולים כרוניים אחרים. הגעתי לכאן, "מגדל אור", באחת הקריות שליד חיפה, אחרי שוועדת השמה של המוסד לביטוח לאומי החליטה לאפשר לי ללמוד מקצוע, תוך איבחון יכולותיי וכישוריי, בהיותי נכה המרותק לכסא גלגלים משחר ילדותי.
הייתי אז בן עשרים ועוד קצת, ילד יפהפה אשר גדל על רקע מצוקה משפחתית בולטת, ונכותי, אשר מנעה ממני ילדות נורמלית, די הכבידה על הוריי. נאלצתי להתגלגל ברחובות ללא מעש, לשוטט בין העבריינים ואף לחקות אותם, ככל שמגבלתי איפשרה לי זאת. ואמנם עד מהרה מצאתי את עצמי יושב בתוך כסא הגלגלים, חפוי ראש ומבוייש מול חוקר משטרתי. הואשמתי בשמירה על פורצים לחנות לממכר סיגריות. כבר אז הבנתי שדרכי זרועה בסכנות האורבות לי בכל פינה, כל עוד אמשיך לשתף פעולה עם עבריינים למיניהם. "מגדל אור" היה המקום שהתיימר להציל אותי מדרך לא דרך זו.
ככל שחלפו הימים, כך התרגלתי למקום ולמדתי להכיר את כל הנפשות הפועלות שם. בין השאר הכרתי את שרה, עיוורת בת 23, נאה למראה ופיכחית מאין כמוה. תוך ימים מספר היא למדה לזהות אותי לפי רעש גלגלי הכסא שלי, וכל פעם מחדש העלתה חיוך על שפתיה כשהבינה שאני מתקרב אליה.
באחד הערבים, אחרי ארוחת הערב, ביקשה שרה לפגוש אותי בספריה המקומית. נעניתי לבקשתה וניגשתי לשם. שרה ניגשה ישר לעניין וסיפרה לי שהיא מאוהבת בי, אלא שהיא לא בטוחה באשר לתגובתי, אבל החליטה לקחת סיכון. לא ממש ידעתי איך להתייחס לזה, אבל בשום פנים ואופן לא הייתי פוגע בה. החלטתי לזרום איתה, וכך זרמנו לאורך כל הערב, במהלכו החלטנו לקיים יחסי מין. שרה היתה בתולה.
היום שלמחרת הביא עימו תפנית משמעותית בחיי. בעודי שוכב במיטתי, נח את מנוחת הצהריים שלי, שמעתי צלילי אקורדיון בוקעים מהספריה. הצלילים היו כל כך נעימים, שהחלטתי לקום ולבדוק את יוצריהם. כשהגעתי לפתח הספריה, כמעט נעתקה נשמתי. שרה ישבה ובידיה האקורדיון, ולצידה ישבה נערה יפהפיה, בעלת עיניים ירוקות כשקד, גוף חטוב ושיער מסודר להפליא. שרה, ששמעה את כסא הגלגלים שלי, הפסיקה לנגן וביקשה ממני להכנס ולהכיר את המורה למוסיקה, אורית. ניגשתי ולחצתי את ידה. אורית חייכה לעברי וביקשה שאצא מהספריה עד לתום השיעור. מאותו רגע לא הפסקתי לחשוב על אורית. החלטתי ליזום וביקשתי משרה את מספר הטלפון של אורית, כדי להתייעץ עימה בקשר לשיעורי אקורדיון, שממש לא עניינו אותי. התקשרתי והצעתי לאורית להיפגש עימי עוד באותו יום. אורית הבטיחה להגיע אחה"צ, וכך היה. אורית בחרה לשבת דווקא בכסא גלגלים שהיה בספריה, אולי כאות הזדהות או רמז כלשהו. ניגשתי אליה, סקרתי את פניה המדהימים ולאט לאט התקרבתי לעברה, עד שיכולתי לגעת בה. היא הבינה שאין לי כל כוונה לדבר איתה על שיעורי מוסיקה, ובדיאבד הסתבר שהיא עצמה חיכתה לרגע הזה, בו שקענו בנשיקה חסרת רסן ועמוקה. המשכנו לשבת בספריה, כשמדי פעם התנשקנו ושקענו בעולם משלנו.
אורית היתה בת 16 וחצי, תלמידה בתיכון, י"ב, בת יחידה להורים ניצולי שואה. יופיה זיכה אותה בתואר מלכת היופי של הצפון, שנתיים רצופות.
הקשר שלי עם אורית הלך והתהדק. אורית אהבה אותי בצורה יוצאת דופן. כך גם אני. רגעי האמת שלא איחרו לבוא, לא היו מבשרי טובות. אורית הבינה שמשפחתה תתנגד לקשר הזה, בו מככבים שני אנשים שונים בתכלית, יפהפיה מדהימה ובריאה, ונכה בכסא גלגלים. הפחד מהוריה היה כל-כך גדול, עד כי העלתה בדעתה לברוח מהבית, ביחד איתי. למרות זאת, החליטה אורית לנסות את מזלה, להסתכן ולספר לאימה אודות הקשר הזה. אימה התעלפה לשמע הדברים. התעלפות זו רמזה על הבאות. אורית, למרות אהבתה הגדולה לאימה, גמרה אומר להילחם עד חורמה, על זכותה להנשא לי. אלא שהדבר לא היה קל, בעיקר לאחר שאימה גייסה את כל משפחתה למערכה. מנגד, גייסתי אני את כל משפחתי והודעתי על כוונתי להביא את אורית לחיקה, בתקווה שתמצא שם תמיכה ועידוד. הלימודים ב"מגדל אור" כבר לא עניינו אותי, מה גם שהקשר שלי עם אורית הגיע לאוזני מנהלי המקום שהחליטו לסלק אותי משם. שכרתי דירה צנועה באחת הקריות בצפון, מרחק רחובות ספורים מביתה של אורית, שהגיעה אליי מדי יום ושהתה אצלי שעות ארוכות.
באחד הימים שמענו נקישות עקשניות בדלת. באותה עת היינו עירומים כביום היוולדנו. אורית קמה מהמיטה, התלבשה וניגשה לפתוח את הדלת. מעברה השני עמד אביה, ובידו רובה מסוג עוזי, אשר שימש אותו במסגרת התנדבותו למשמר האזרחי. הוא דחף אותה והתפרץ לחדר. בינתיים הספקתי להתיישב בכסא הגלגלים. אביה של אורית ניגש אליי, כיוון לעברי את הרובה ואיים שאם לא אעזוב את בתו, הוא ירוקן עליי את כל הכדורים. לאחר מכן גרר את אורית בשיערה והוביל אותה לביתה. לא חלפו אלא דקות אחדות עד שאורית חזרה בריצה, נוטפת דם בשתי ידיה. הזעקתי את השכנים וביקשתי את עזרתם. אחד השכנים הסיע אותה לבית החולים, שם תפרו שני קרעים עמוקים בשתי ידיה, אותם גרמה לעצמה לאחר ששברה את המראה שבחדרה.
כך חלפו הימים, ממלחמה למלחמה, מבכי לאהבה ומאהבה ליסורים. משפחתה רדפה אותנו כל העת ולא הותירה בידינו ברירה, אלא לעזוב את הצפון ולעבור אל הוריי במרכז הארץ.
גם שם לא ממש ליקקנו דבש. כיוון שאורית היתה עדיין קטינה על פי חוק, לא איפשרו לנו להינשא. מאוחר יותר גילינו שאימה של אורית טירפדה כל ניסיון מצידנו להגיע לחופה, כל עוד נחשבה אורית לקטינה. הישועה באה מכיוון בית המשפט המחוזי בתל-אביב. השופטת התרשמה שמדובר בשני אוהבים המבקשים להקים משפחה בישראל, ואישרה את נישואינו שהתקיימו שבועות אחדים מאוחר יותר, ואליהם הגיעו לא פחות מאלף איש. התגוררנו בדירה קטנה שהיתה שייכת לאחותי, שוויתרה עליה לטובתנו, לפחות עד שנמצא אלטרנטיבה הולמת.
חודש לאחר שנישאנו גילתה אורית שהיא הרה. שמחתי לא ידעה גבול, אך משהו בי לפתע השתנה כלפי אורית. יחסינו הלכו והדרדרו, עד כדי אלימות מילולית ופיזית. הייתי חזק מאד פיזית, ולא פעם השתמשתי בכוחות אלה נגד אורית. היא כל-כך אהבה אותי, שהיתה מוכנה לסבול את זה בשקט, אך לא לאורך זמן. בינתיים נולד איציק, בני הבכור, ילד יפה תואר. אורית לא כל-כך התלהבה מהולדת הבן, ורק מאוחר יותר הבנתי למה.
באחד הימים הגיע אלינו מברק מהצפון, בו היה כתוב: "בואי מהר הביתה, אבא גוסס". האצתי בה לנסוע, כדי שאביה יזכה לראותה טרם מותו.
אורית נסעה ביום גשום וסוער ולקחה עימה את בנינו, איציק. בערב התקשרתי אל בית הוריה כדי לשוחח עימה, אך אורית סירבה לדבר איתי. אימה אמרה לי שלא אראה עוד את אורית לעולם. החלטתי לנסוע לצפון כדי לנסות ולהחזירה הביתה, אלא שבפתח ביתה המתינו לי שלושה שוטרים, בתוך ניידת. הם ביקשו ממני לעזוב את המקום, אחרת יעצרו אותי. לאחר דין ודברים הציעו לי לגשת לתחנת המשטרה, שם ינסו להפגיש אותי עם אורית, ואולי ניישב את העניינים. אך אורית סירבה בכל תוקף לראות אותי והשתוללה כאחוזת אמוק.
אורית לא חזרה ואני נפלתי למשכב שנה שלימה. אהבתי אותה בכל מאודי, אך יחד עם זאת התנהגתי אליה באכזריות. לימים התברר לי שאורית והוריה ביימו את המברק, כדי להצדיק את נסיעתה הפתאומית לצפון, אל בית הוריה, ששמו להם למטרה להפריד בינינו לעד.
איציק כבר בן שלושים וחי בארה"ב, אורית הספיקה להתחתן ולהתגרש שוב, אני נישאתי עוד פעמיים ונולדו לי עוד שתי בנות. אם היה חוק נגד הפלות, הייתי אב לעוד שלושה ילדים לפחות...
