תריסים פותחים לרווחה

התריסים היו פתוחים לרווחה. השעה הייתה שעת ערבים מאוחרת במה שהיה כנראה היום החם ביותר בשנה, המנורה בחדר דלקה, והאידיוט הזה השאיר את התריסים פתוחים לרווחה. אם היה מדובר בסיטואציה אחרת, במקום אחר, אולי אם היה מדובר בבחור אחר, אז זה היה בסדר. אבל לא פה, לא עכשיו, המניאק הזה השאיר את התריסים המזוינים פתוחים לרווחה. הוא ידע שיתושים, מוצצי הדם המנובלים האלו, ימלאו את הדירה שלנו, הוא ידע שכל מיני חרקים בני בליעל יזחלו על הרצפה שלנו, הוא ידע שחתולים מטונפים מלאים בקרציות ימצאו את דרכם לדירה בשביל הקלה מהחום ובמהרה ישרצו במיטה הנקייה שלנו. הבן זונה ידע את כל זה, ועדיין השאיר את התריסים פתוחים לרווחה. יש כאלו שיטענו שאני נקבה היסטרית, אבל זין, אני אף פעם לא הייתי בטוחה יותר בשפיות שלי. אני יודעת מה הוא מנסה לעשות, מה הוא חושב שהוא יצליח להסתיר מעיניי. המטומטם הזה השאיר לי תריסים פתוחים לרווחה, דירה מלאה שרצים ומכתב על השולחן, 'מותק, אני אצל שמוליק, רואים משחק כדורגל'.  אבל אני, אני כבר רואה מעבר לכל הפתקים שלו, לכל מילות החיבה שלו, אני יודעת מה הולך בראש החולני שלו.

זה תמיד מתחיל בדברים קטנים, שירותים מלוכלכים, שולחן מטבח מלא בפירורים, תריסים שפתוחים לרווחה, זה תמיד שם, בפרטים הקטנים. נורא קל להתעלם, להעמיד פנים, לחייך ולהגיד שהכל בסדר. אבל אני כבר מעבר לזה. אני יודעת מה הוא רוצה להגיד לי אבל מפחד. גברים הם כל כך מטופשים, כל כך מיותרים, כל כך פחדנים. זה הכל מתחיל בקטן, תזכרו מה שאני אומרת. אבל הסוף, הסוף תמיד מפוצץ עולמות. והתריסים המזוינים האלו עדיין פתוחים. אני כבר יכולה לדמיין את השבועות הבאים בדירה. איך בכל פעם הוא יעשה משהו קצת יותר אגרסיבי, אם היום זה התריסים, מחר המקרר לא יהיה סגור עד הסוף, אח"כ הוא יקנה את היוגורט הלא נכון, יגמור את כל הנייר הטואלט, יזמין את החברים שלו לראות פה כדורגל, אני כבר יכולה לראות את זה, הוא ינסה לאט ובשיטתיות לגרום לי לאבד את השפיות שלי. הוא יקווה לגרום לי להרגיש שהכל באשמתי, שאני לא מספקת אותו, שאני כבר לא משקיעה בעצמי כמו פעם, שאני משעממת אותו במיטה. הוא ישדר לי שאני צריכה להיות נועזת יותר, לתת לו לזיין אותי בתחת, לתת לו להכניס עוד בחורה, לתת לו להכיר בנות אחרות, והכל, תזכרו מה שאני אומרת, מתחיל בדברים הקטנים. בסוף, בסוף, אני אפריע לו, בסוף הוא ימאס בי לחלוטין, אבל בגלל שהוא כזה גבר אצילי, מבין, מהטיפוסים החדשים של המאה ה21, הוא לא יזרוק אותי מהדירה  שלנו, הוא אפילו לא יגיד לי שהוא לא אוהב אותי יותר, הוא ייתן לי לעשות הכל. ככה הם הגברים החדשים. בלי מצפון, בלי אכפתיות ובלי טיפת ביצים. אז הוא ימשיך לשגע אותי, אולי יביא לפה איזשהו חבר חסון שינסה לפתות אותי,  אולי יחליט לאמץ נחש או כלב, ואולי כמעט ולא יחזור אף פעם מהעבודה.  מבחינתו, הסוף יהיה אותו דבר, אני אוותר, אגיד שנמאס לי, אנטוש אותו, אהיה הכלבה המרושעת שלא תומכת בבעלה, אהיה זאת שמשאירה הכל מאחורה. אבל זין, הוא לא חשב שאני אראה את הכל מהתחלה. ואין מצב שאני מוותרת על הדירה שלי, אין מצב שהתריסים יישארו פה פתוחים לרווחה תמיד. אני לא מפקירה את הקירות האלו מאחורי. אז כן יש כאלו שיטענו שאני נקבה היסטרית שזקוקה לתרופות, אבל באמת שאף פעם לא ראיתי את המציאות טוב יותר.

הפעם הולכים לשחק לפי הכללים שלי.

הוא בטח יחזור מאוחר כרגיל, מטונף מריח סיגריות וראש מלא בהבלים, הוא בטח ירצה סקס, הוא בטח יגיד משהו על איך שזה שאני יושבת פה עם תריסים פתוחים לרווחה. הוא בטח יהיה כרגיל. אבל לא הפעם, הפעם הכל לפי הכללים שלי.  אני אפתה אותו, אגרום לו לחשוב שהוא מגיע לסיפוקים חדשים, לעולמות מרתקים יותר, אני ארמוס אותו, אהרוס אותו, הוא אף פעם לא ישכח את זה. לא הפעם.

אני מתחילה בהכנות, מזיזה את הספות לפינות, ממקמת כיסא באמצע החדר, לובשת את השמלה הכי קצרה שיש לי, אודם, סומק, מסקרה. ואני מוכנה. באמת שאף פעם לא הייתי זולה יותר, זונה יותר, הוא אוהב אותי בדיוק ככה. לא סיימתי לפזר את הכריות על הרצפה, עוד לא הוצאתי את כל הנרות מהארון, והנה סיבוב של מפתח בדלת. הוא כאן. אין לאן לברוח, אין זמן להצטער, להתחרט. המשחק שלי מתחיל.

הוא נכנס לחדר עם מבט חושש, עם גבות מורמות, "מה מותק? במה זכיתי? הכל בשבילי?", אני מחייכת חיוך ממתיק סוד, מושיבה אותו על הכיסא. אני מסתכלת לו עמוק לתוך העיניים, המניאק הזה לא יגרום לי יותר להתבייש במבט שלי.  אני ממקמת את עצמי על ברכיו, ועם האזיקים הורודים, האלו שהוא קנה לי פעם, בשביל שאני אהיה פרועה יותר, אמיתית יותר, בשביל איזושהי פנטזיה מטופשת שכוללת רק השפלה, עם האזיקים האלו אני אוזקת אותו לכיסא. אני מתיישבת עליו, נשיקה קטנה על השפתיים, מלקקת לו ת'לחי, נושכת ת'תנוך, משחקים קטנים של התגרות לא מזיקה, פור פליי שהוא מזמן כבר שכח. הוא נאנח בהנאה, מתלונן קלות שהוא קשור, רק בשביל לגרום לי לחשוב שבאמת אכפת לו שאני עושה את כל העבודה. אבל אני כבר מזמן רואה מעבר לכל המילים שלו. אני עושה את עצמי לא שומעת, יודעת שזה בדיוק מה שהוא רוצה, אני ממשיכה, מענגת אותו ברכות, מרגישה תזוזות קטנות מתחתי. הוא זורק לאוויר שהמכנס מתחיל ללחוץ לו, מנסה להזכיר לי איזה מזל שבורכתי בגבר כל כך מבורך,שלא רק שאני קטנה מלהכיל אותו, אבל הג'ינס היקר שלו מתפוצץ מעצם קיומו. הוא מתחיל להתפתל קצת בכיסא, מנסה לגרום לי להבין בלי מילים לאן אני צריכה לרדת עכשיו, מה בדיוק הפה שלי צריך להכיל, סביב מה הלשון שלי צריכה לרקד. אם הידיים שלו לו היה קשורות, הוא היה דוחף את הראש שלי בכוח לאזור המפשעה שלו, הוא לא חזק בלחכות בסבלנות, הוא לא מאמין בלדחות סיפוקים. אבל דחיות, אני מכירה הכי טוב. אני רוקנת לנשיקה ארוכה וחושנית, הלשון שלי בפה שלו, הידיים שלי מטיילות לו על הגוף, הירכיים שלי מקבעות את שלו, מרמזות בכוח שאין לו לאן למהר. הרי אין טעם שיבזבז אנרגיה יקרה כשמצפה לו עוד לילה ארוך. אני פותחת לו כפתור אחר כפתור בחולצה המכופתרת השחורה שלו. הלשון שלי עדיין משחקת עם הלשון שלו, השיניים שלי נושכות את השפה שלו, אני מרגישה אותו גדל מתחתי, אני רואה בעיניים שלו למה הוא משתוקק. "מותק, אולי תראי לי למה את מסוגלת? את יודעת כמה אני אוהב להרגיש את הפה שלך סביבי", הוא לוחש לי בחושניות באוזן, בוהה בי בעיניי עגל שחושקות בעוד.  אני תופסת אותו לנשיקה פראית, השיניים שלי כמעט ומורידות לו את השפה והידיים שלי, שסיימו כבר עם החולצה, יורדות באיטיות לעבר החגורה שלו, על עבר כפתורי המכנס שלו. אני יכולה להרגיש איך שהוא מתמוגג מתוך עונג וציפייה. הידיים שלי עובדות הכי מהר שהן יכולות, היום אני מלכת העמדות הפנים. אני רוצה שהוא יחשוב שאין דבר שאני מחכה לו יותר מאשר לזכות באפשרות לגרום לו לעונג, שאני מאמינה בכל כולי שזאת הסיבה היחידה לקיומי. אני מסתכלת עליו עם מבט מגרה, מעבירה לשון איטית על השפתיים שלי, קמה ממנו כשתוך כדאי אני מצמידה לו את המחשוף ישר לפנים. אני תופסת במכנסיים ומורידה אותם ממנו, משאירה אותו על הכיסא ערום לחלוטין. החיוך שלו לא יורד לו מהפנים, הוא בטח מדמיין את כל הדברים שאני אמורה לעשות לו, את איך שהוא ינפח את זה אפילו יותר ואיך שהוא יצא מלך מחר עם כל החברים שלו. אני מורידה את השמלה, אין לי שום כוונה ללכלך אותה היום, ופונה על עבר המטבח. הלילה שלי קרוב להיגמר, ושלו, ובכן הוא הולך רק להתחיל.

למרות שהמטבח הוא כביכול הממלכה שלי, אני אף פעם לא מצליחה לזכור איפה אני שמה מה, והוא שם בסלון כבר מתחיל לאבד סבלנות, "מותק, לאן נעלמת? בואי כבר, מתחיל להיות לי קר, ככה עם כל התריסים שפתוחים לרווחה". אני מוצאת את צנצנת הריבה, אדומה, דביקה ומתוקה להחריד. "אתה זוכר שאמרת שצריך לעשות דברים שאף פעם לא נסינו? שצריך לפלפל קצת ת' עניינים? אז היום אני בעד לנסות רק דברים חדשים", אני ניגשת עליו, פותחת את הצנצנת לבד ומתחילה למרוח את כולו. אני עושה את זה לאט ובחושניות, מכף רגלו ועד הראש, מתעכבת בכל המקומות שצריך להתעכב בהם, מוודה שהוא ייהנה מכל רגע ובעיקר שלא יתחיל לחשוד. אני רוצה שזה יגיע לו בהפתעה. הנקמה שלי תהיה אדומה, דביקה ומתוקה להחריד.

אני מסיימת ברגע שהצנצנת מתרוקנת. אני רואה את סימני השאלה שמתחילים לעלות אצלו, העיני עגל כבר לא מלאות בתשוקה וגם הגוף שלו לא בדיוק משדר תאווה. נראה לי שהוא הבין שמשהו בכל הסיטואציה הזאת ממש לא בסדר, שהלילה המזל שלו לא כל כך הולך לשחק לו. "מותק, מה את עושה? תשחררי אותי מהכיסא!"

"לאן את הולכת?"

"אל תשאירי אותי פה ככה עם הריבה והתריסים שפתוחים לרווחה!"

הוא צועק וצועק וצועק, ומתחיל להרים את הקול יותר ויותר, וקורא לי זונה, וכלבה, ושרמוטה, ושאני אשחרר אותו כבר, ומה נראה לי, ושהשתגעתי, והוא יגיש נגדי גט ויתקע אותי בבית משוגעים, ו"מותק, אני אוהב אותך, מה את מתכננת לעשות לי?". ואני יושבת מולו, מחייכת לעצמי, רואה אותו נאבק עם האזיקים, מנסה להשתחרר מהכיסא.  מסתכלת בתריסים שפתוחים לרווחה, ומחכה לראות אותם. את אלפי השרצים, הג'וקים, הדבורים, כל אותם יצורים שיזחלו להם לאט, יעברו את אותם התריסים, ישר על תוך הדירה, וימשיכו לעבר אותה הריבה, האדומה, הדביקה והמתוקה להחריד.

כשאני שומעת את הזמזום הדבורים הראשון, אני קמה והולכת לישון.

אני אישן היום באלכסון, עם כל השמיכה עליי והצעקות שלו, הצעקות האיומות שלו יובלו את חלומותיי לחלומות על שחרור ואושר.