בשיני הנמרים

הלילה האחרון היה ארוך מהרגיל,
עפעפיי סירבו להוריד מסך על היום שחלף,
כאילו ביקשו למשוך את קורות היום המגעיל,
שאל המיטה הכניס אדם שבור ומעולף.

אור ראשון מצא אותי דומע וחיוור,
וקרני שמש רכה הבריקו את ים הדמעות,
הלכתי אחריה שנים ארוכות כמו עיוור,
ואת האמת המרה לא יכולתי לראות.

היא היתה שייכת לגבר אחר,
ששלח אותה אל הרחובות המלאים בנמרים,
שבשיניהם ביקשו אחריה לחזר,
ולטרוף כל פיסת עור מגופה השייך לאחרים.

הייתי נמר הכלוא בתוך כלוב ללא רשתות,
ושיניי ננעצו בגופה הרך, החלק והמיוזע,
ומאז שהכרתיה עורי התעטר בשריטות,
ופי השנון הפך בה ובתוך עכוזה.

ריחה המשכר וטעמה הבלתי מוכרים,
הפכו לחלומי ומשאת נפשי יום יום,
התערטלנו יחד חדשות לבקרים,
ואהבתי אליה היתה כאהבה בחלום.

וביום המוזר, שחלף אך לפני הלילה האחרון,
גיליתי את אהבתה אל הגבר שחיכה במיטתה,
ובאותו לילה ניסיתי והתאמצתי לישון,
רק כדי לראות, ולו בחלום, את פניה ודמותה.