סיפורים

מרתה

היער היה חשוך והעיניים של מרתה שיחקו בלהעצם. היתה עוצמת אותן לאט לאט ואחר כך מהדקת את העפעפיים בחוזקה, ממתינה שניות אחדות ואז משחררת את האחיזה, מרפה לאט לאט ופוקחת. בלאו הכי אי אפשר היה לראות ביער, בחושך המוחלט של שעת הלילה הזו. רק קולות שמעה מרתה. קולות של צרצרים המנגנים רגל על רגל ללא הפסקה, כמו תלמיד מתנסה בשיעורים ראשונים החוזר על אותו דף התרגול הלוך ושוב. קולות של קרפדות, בעצם- קרפדים, זכרים, הקוראים לנקבה שתבוא לבלות איתם את הלילה. קולות של עופות לילה בלתי מזוהים, קולות מסקרנים, שונים בטון, בעוצמה, במשך . מרתה מנסה לזהות מהיכן מגיעים הקולות, היכן נמצאים העופות.

היער היה חשוך כשמרתה צעדה על השבילים הלא נראים. הליכתה מהירה. רגליה דורכות על אדמה מדומיינת. דורכת ולא יודעת על מה. לא יודעת היכן הצעד הבא

ומה תפגוש כף רגלה. הליכתה מהירה. נשימתה נעימה. מתאמצת להרגיש את השאיפות עד מלואן. אויר קר חודר דרך נחיריה המתרחבים ושואבים לתוכם טריות

מרעננת. ההליכה נעשית מהירה יותר. מרתה מאבדת שניות מהמציאות ונכנסת אל שביל, כאילו הגוף צועד מעצמו ומוביל את השלד בדרך מסומנת, בטוחה.

היער חשוך, אין צורך להביט, רק לבטוח בדרך.

 

מרתה נולדה עיוורת. אינה פוחדת מן החושך. היא חיה אותו. לעתים, כשמזדמן לה למשש את הנמצא מולה או לידה, חשה מרתה שהיא רואה. רואה מעבר לחושך. העולם אז מואר. הכול זורח ומסנוור, כעולם נברא פורץ דרך פרגוד קטיפה זוהר, מתרחב, מתגבר, מתעצם. מרתה פוקחת את העיניים בכל כוחה, לבלוע את הזהרורים, להתחמם באור, למחוק את החשיכה.   

תגובות