אני לא רוצח כמו שאומרת מיכל כשאני מספר לה את הסיפור הזה. זו פשוט אהבת הטבע. לפחות הפרשנות שלי למושג הזה.
את הג'וק לכדתי כדי ליבש אותו לתצוגה. כמו שעשיתי עם פרפרים, עד שנגמרו לי הספסימנטים, כמו שניסיתי ונכשלתי עם לטאות, עכבישים ועקרבים וכמו שלא הצלחתי עם, למשל, חתולים.
לא בעיה ללכוד ג'וקים. כמו עורכי דין יש יותר מדי מהם ולא מתקשרים אליהם נפשית. את הג'וק שלכדתי הכנסתי לצנצנת הציאניד וסתמתי עליו את הגולל שזה בעברית מין פקק גדול ועבה מגומי שמונע מחד כניסת אויר צלול מיין ומאידך בריחת אדי ציאניד עכורים מרעל.
ברוב המקרים די בעשר דקות שהיה בתא המוות הזה כדי שהדייר הזמני ישיב נשמתו הזכה לבוראו. ליתר בטחון, ובשם ההומניות מוציאים אותו לאחר חצי שעה, בעיקר כדי שיספיק להציע את משכבו עם אבותיו.
חזרתי רק אחרי שעה לפנות את הגוויה. פשוט כי שכחתי קודם.
בתוך בצנצנת הג'וק עדיין חי ובעט, מנסה למצוא דרך מוצא אל החופש, מתעצבן ומקלל את העובדה שלא הציבו לו סולם והוא חייב להשחית את רגליו העדינות על קיר מזכוכית. מקנן בי חשד שקילל גם אותי. אבל לא יכולתי לודא כי הצנצנת מבודדת רעש. את הציאניד הוא לא ספר בכלל. הציאניד היה עבורו רק מעין קרש קפיצה. לא יותר. חשבתי שאולי הוא משתמש בפילטרים נסתרים שלא ידועים לי מלימודי האנטימולוגיה ואולי כדאי להשאיר אותו עוד קצת עד שהפילטרים יאבדו את אפקטיביותם.
לאחר כשש שעות, בביקורי הבא, הג'וק נרגע מהאובססיה המוזרה שלו לעמידה על זכותו האלמנטרית לחופש תנועה והגדרה עצמית. הוא התחיל להנות. היה שרוע על גבו, לא בתנוחת מוות אלא ברילקס. עישן סיגריה, עשה עצמו קורא מחקר מדעי בנושא פיזיקה מולקולרית כשהתמחותו העיקרית היא כימיה אורגנית דווקא, שורק לג'וקיות שעברו בסביבה, עושה דאווינים של אחד שלא איכפת לו ע"י לעיסה הפגנתית של פיסות ציאניד בלי להראות כמה חריף לו.
24 שעות מאוחר יותר הוא היה מת, בן מינן, שבוק חיים, פגר, ז"ל גמור מוחלט וחד משמעי. אני יודע. ביצעתי וידוא הריגה שכלל בדיקת אישונים, נשימה, ובעיקר הקו הרציף שסימן המוניטור. ברור שלא הציאניד קיפד את חייו. הפרוגנוזה הראשונה שלי היתה סרטן ריאות. מאחר ואין לג'וק ריאות, והיעדר לב פסל אפשרות של התקף או דום, הסבירות הגבוהה יותר היתה שהוא פשוט נחנק מעשן הסיגריות שעישן במקום סגור.
לאחר וידוא מוות, ביצעתי את נוהל היבוש הסטנדרטי. קיבוע באמצעות סיכה בחזה אל לוח שעם יעודי, פרישת הכנפיים החיצוניות הנוקשות והפנימיות השקופות וקיבוען על ידי סיכות אל אותו לוח שעם. חייב להיות אותו לוח שאם לא כן היתה מצפה לי מלאכת הרכבת ג'וק ועוד ללא הוראות הרכבה, כאילו היה רהיט מאיקיאה. הוא בהחלט נראה יפה יותר ולא מפחיד כמו בחיים כשהיה פרוש במלוא תפארתו וסחט קריאות התפעלות בנוסח "איכס, איזה מגעיל, תעיף כבר את הדבר הזה מהבית" מהמין הנקבי שכלל אמא ושתי אחיות משוללות אהבת טבע. כך הוא נותר להתיבש בזמנו החופשי.
מאוחר יותר משהו גרם לי ללכת לבדוק מה שלום ג'וקי.
הלוח היה ריק. הג'וק נעלם. הוא וסיכותיו עימו. לא האמנתי למראה עיני. ניסיתי לחשוב מי או מה יכול היה לתלוש ג'וק מלוחו, מי רעב עד כדי כך שלא איכפת לו לטרוף ג'וק לא טעים בעליל מוכה סרטן ריאות, ספוג בציאניד ועיטרן לרוב, ולהסתכן בסיכות תקועות בגרונו.
אז ראיתי אותו. כאילו נולד רק עכשיו, כאילו לא בילה יממה שלמה בחברת רעל בכמות שהיתה גורמת לסוס למאוס בחייו ולהפטר מהם ללא פיצויים. עם סיכה בחזה, עם סיכות בכנפיים הוא טייל בשלווה ונעלם לתוך שקיעה מרהיבה בחופי הוואי שבערה בגווני כתום בפוסטר שעל הקיר.
