קצור תולדות יהדות איטליה

הדות איטליה נחשבת לאחת הקהילות העתיקות מבין הקהילות באירופה. הקהילות החשובות הן ברומא, במילאנו, בפירנצה ובטורינו. היהודים הראשונים הגיעו לאיטליה כבר בימי החשמונאיים, כאשר בקשו לכרות ברית עם רומא נגד יוון. מאז ועד היום - ללא רצף - נמנים היהודים על תושבי איטליה. יהודי איטליה נוהגים לכנות את ארצם "אי-טל-יה" - דהיינו: אי הברוך במשקעים.

באיטליה היה אחד המרכזים החשובים של העולם היהודי בתקופת ימי הביניים. היה בה ריכוז של ישיבות ורבניה התפרסמו מעבר לגבולותיה, כמורבי עובדיה מברטנורא, רבי יצחק אברבנאל ורבי משה חיים לוצאטו. בשנת 1492 גורשו היהודים מדרום איטליה, כמו בספרד ומרכזה של יהדות איטליה עבר לרומא, למרכז המדינה ולצפונה. בשנת 1516 החלה תקופת הגטאות, היהודים חוייבו לגור בשכונות מיוחדות. המאות ה-16 עד ה-18 היו שנות פריחה רוחנית ליהדות איטליה. בסוף המאה ה-18, נפוליאון כבש את איטליה, "חומות הגטו" נפלו והיהודים היו לאזרחים שווי זכויות. בשנת 1870 איטליה הייתה לרפובליקה והיהודים זכו לייצוג במערכות השלטון. בשנת 1938 הונהגה חוקה מפלה על היהודים. בשנת 1943הגרמנים כבשו את איטליה. כרבע מיהודי איטליה נרצחו בשואה, 7,880 איש^[1]