תנוחה עוברית.

אני עוצם את העיניים ונותן למים החמים לשטוף אותי. הם עוברים על הגוף שלי לאט, לאט, לרגע אני חושב איך התבשלתי בקדרה של אוכלי האדם כשהייתי בן שש, זו שהייתה מזוייפת , רק בשביל התיירים. אני מחליט שכשאסיים את המקלחת הזו, כשזרם המים החמים יפסיק ללטף את גופי כאילו היה גשם טרופי במדבר סהרה אצא מן המקלחת, בלי מגבת, כי אין אף אחד בבית, אלך אל האלבום ההוא מגיל חמש ואסתכל בתמונה. כשאני יוצא מן ממקלחת הרגליים שלי נוגעות ברצפה הלבנה עם הנקודות. היא הכי נקייה מבין כל הרצפות בבית, כנראה שזה בגלל שהיא נרטבת לעתים קרובות. אני יודע שהיא לא אמורה, אבל אני בכל זאת מרטיב. לא בכוונה.

אני פוסע לי לאט, לאט, בלי בגדים ובלי כלום. בלי מחויבויות. שוכח לי לרגע מכל הדברים שאני אמור לעשות. כשאני מגיע לסלון אני עובר על כוננית הספרים במבטי, מחפש את האלבום המבוקש. הוא אמור להיות בצבע כחול, אולי ירוק, אני לא בטוח. אני מחליט לקחת את כל האלבומים, יש בערך עשר. אני מניח אותם על המקום שבו שמים את היד כיושבים על הספה האדומה, אחד אחר השני ומתיישב. אני מתחיל באלבום האדום – מניח אותו במקום בו אמורות להיות התחתונים, ויש בזה משהו קצת נעים. אני לא מרגיש שמשהו מתעורר לו שם למטה אבל החיכוך יוצר תחושה נעימה במקצת. אני עוצם את העיניים, מתאמץ לא להתמכר לתחושה ומצליח. כשאני פותח אותן אני פותח גם את האלבום ומתחיל להסתכל. אני רואה שזה לא האלבום הנכון, אבל אני בכל זאת ממשיך לדפדף, רואה תמונה של אבא כשהיה בן שלוש. כשאני מסיים את האלבום ההוא אני מניח אותו בצד השמאלי של הגוף שלי, כך שיגע קצת בירך כי אני אוהב את התחושה של העור. אחר כך אני לוקח אלבום נוסף ומניח אותו בדיוק במקום בו הנחתי את האלבום האדום. אני לא צריך לעצום את העיניים כדי לא להתמכר לתחושת החיכוך.

הפעולה הזו חוזרת על עצמה שמונה פעמים נוספות. כשאני מגיע לאלבום העשירי אני מגלה שהתמונה לא נמצאת גם שם ואני קצת עצוב. מדמיין לעצמי שהיא בטח נפלה באיזושהי טיסה, לאו דווקא בטיסה שבה היא הופקה. אולי המצלמה נאכלה על ידי תנינים ואולי בכלל התמונה נשרפה כי היה זה יום די חמים. אני מנסה לשחזר לי אותה בראש ולא ממש מצליח. אחר כך אני הולך לחדר השינה של אימא ואבא, מוציא את האלבום הקטן והאסור דמוי הניילון ומסתכל. יש שם תמונות שלי ושל אח שלי עירומים. בחלקם אנחנו נמצאים בתנוחות מפתות, לא שזה מפתה אותי. אני אמנם סוטה, מהווה אחד מתוך פלח אוכלסייה שמהווה ארבעה אחוזים מן העולם כולו, אבל לא סוטה כזה. יש לי חבר שהוא כן. הוא די נחמד, למקרה שתהיתם, ואני חושב שהחברה סתם עושה לו עוול. הוא שכב פעם עם איזושהי ילדה. אני מניח שזה כאב לה. הוא עצמו נהנה מאוד, השביע אותה שלא תספר והיא הסכימה. אני לא חושב שהייתה לה ממש ברירה. כלומר, ברירה תמיד יש, אבל היא הייתה קטנה והוא היה גדול ומפחיד למרות שהוא די נמוך, רק מטר שבעים.

כשנמאס לי מכל הסיפור המעוות הזה אני זורק את האלבום דמויי הניילון על הרצפה בכוח. נשכב על המיטה של אימא ואבא שלי ועוטף את עצמי בשמיכה. מנסה להרגיש כמו עובר ברחם בלי המים החמים. כשאני מבין שזה לא יעבוד ככה, אני לוקח את השמיכה איתי ומפעיל את המים החמים במקלחת. כשהם חמים מספיק אני נכנס לתוכה, בלי השמיכה ונותן להם לשטוף אותי. כאשר אני רטוב מספיק, אני מרים את השמיכה ביד אחת ונותן לה להירטב, לי קצת קר בזמן הזה. אחר כך, כשהיא רטובה וחמימה מספיק אני כורך אותה סביבי ומרגיש את החום, זה לא מספיק רטוב אז אני ממשיך להזרים מים חמים פנימה, מקווה שמתישהו זה יעבוד.

אני עוצם את העיניים ומתכרבל בתנוחה עוברית. האמבטיה קטנה וזה לא כל כך נוח אבל אני מסתדר כי זה מה יש. כשאני מרגיש כמו עובר אני מנסה להיזכר שוב פעם בתמונה ההיא, אבל כל מה שעולה לי לראש זה שערים לבנים שמעליהם מתנוסס לו שלט של הכפר הירוק. אני מזהה אותם. אני מנסה להתכווץ אפילו יותר, להתכרבל בתנוחה העוברית. פתאום אני מבין ששהתכרבלות הזו היא חלק מן התוכנית של השלט אבל זה כבר מאוחר מדי, אני כלוא בתוך השמיכה, והמים ממשיכים לזרום, מתקרבים אל קנה הנשימה שלי.

אני יודע שאין לי סיכוי אז אני פשוט מרפה. מרגיש איך המים עולים לי לאט, לאט. אני מנסה להתחכך בפעם האחרונה וזה מצליח. זה מאוד נעים, עם כל המים החמים. כשאני מסיים אני עוצם את העיניים ואני לא עצוב. הצלחתי לברוח מהשערים הלבנים למרות שהם אלו שאיפשרו לי את זה. בירוקרטיה תמיד הצחיקה אותי, בעיקר אחת של בית ספר.