רִבְקָה

הִיא כְּבָר אֵינָהּ צְעִירָה.
בָּאָה בַּיָּמִים וְהוֹלֶכֶת בַּלֵּילוֹת
כְּמֻכָּת יָרֵחַ, בֵּינוֹת
כְּתָלִים מַדִּיפֵי צוֹאָה.

פַּעַם, הָיְתָה יָפָה וּתְמִירָה
כְּבַעֲלַת הַקִּיתוֹן
בְּצִיּוּרוֹ שֶׁל  פַּן אָבֵּל,
וּפָנֶיהָ נָגְהוּ מִמַּנְעַמֵּי הַחַיִּים.
אִישָׁהּ זֶה-מִזְּמַן רַחַק, אֶל
גַּן הַנְשָׁמוֹת הָאֲבוּדוֹת.

עֵינֶיהָ סוֹרְקוֹת אַחַת אֶת אֲחוֹתָהּ,
קְעוּרוֹת בְּתוֹכְכֵי עַצְמָהּ
כְּמוֹ יָנְקוּ אוֹתָן פְּנִימָה.

 וְשׁוּב, תַּעֲלֶה עַל יְצוּעָהּ.
בְּמַחְפִּית תַּמְתִּיק פִּיהָ
בְּחִכָּיוֹן, עַד תַּגִּיעַ
שַׁלְוָה.