חלקיקים חמים.

ראוי לציין שאני רואה את היצירה הזו קצת כחזרה לאחור אבל אני חושב שבכל זאת יש בו משהו, אז פרסמתי.

***

כשאתה מקשיב לקול הקר של הזמרת ששרה על הבחור או אולי אפילו הבחורה שעזבה אותה (בראש שלך אתה מתרגם את מילות השיר לעברית, בה, זמרת תמיד שרה על בחור שעזב אותה) קצת מוזר לך שאתה לא חושב על הבחור שעזב אותך. אולי זה בגלל שלך לא היה קול קר כשהוא עזב אותך, אלא אחד קצת אחר, ולא במקצת, עם גושים שיש בגרון שמרחפים בחלל האוויר כאילו היו סלע עשוי ממלח התלוי מעל פני ים. על הסלע הזה, יושבת לה בתולה עירומה ומחזיקה ארטיק שוקולד. היא מלקקת אותו ואתה יודע שזה חם, אבל רק מבפנים.

אחרי שהמחשבה הזו עולה בראשך אתה יוצא החוצה מן הבית, יש חושך בחוץ, גם בחדר המדרגות וכשאתה לוחץ על הכפתור של המעלית והמילה תפוס מהבהבת לה באדום, אתה חושב שהנה הם באים. בסופו של דבר, רק המעלית מגיעה, היא פותחת איתה את הדלתות שלה ואור מציף את חדר המדרגות. תיאור מדויק יותר יהיה פוצע את החושך. אתה יכול להרגיש את הכאב של החושך, אתה יכול לראות איך האור פוער בו חור, פצע כזה, שברור לך שלא יסגר לעולם אם לא תרד במעלית הזאת לקומה הראשונה, כי זו מעלית ישנה והאור לא מתכוון ללכת. הוא ישאר שם.

זה קצת כאילו נתקעה לך זכוכית בתוך העור ואין מי שיוציא אותה. הידיים שלך משותקות או שאולי אין לך בכלל ידיים והזכוכית נתקעה דווקא ברגל או בלחי וכל מה שנותר לך לעשות הוא לקרוא לעזרה. החושך הוא אילם הוא לא באמת יכול לקרוא לעזרה, אז הוא מסמן לך בשפת הסימנים. אתה חושב לעצמך שהוא לא היה צריך כי היית מבין גם בלעדיה.

אתה פותח את הדלת של המעלית, קצת בעצב, כי אתה אוהב את החום שיש בחושך, את התחושה הראשונית הזו שהוא מעניק לך שאתה נמצא בו, קצת כאילו אתה מת, אבל לא באמת. כי עדיין יש קצת אור, ואור בסופו של עניין הוא מהות החיים. זה לפחות מה שהם אומרים, ולמרות שאתה לא ממש מאמין להם או חושב שהם צודקים, אתה חושב שבמקרה הזה, לפחות במקרה הזה, יש להם מה להגיד וכדאי להקשיב להם, רק פעם אחת.

קצת עצוב לך שזה נפל על חשבונו של החושך, כי אתה באמת אוהב אותו. כשאתה מסיים לחשוב את כל המחשבות האלו אתה יורד למטה החושך שיש שם בגלל הלילה כבר מת מזמן - יש שם מנורה שלא נכבית, רק כשיש הפסקות חשמל היא מאפשרת לו לקום מן המתים, קצת כמו ישוע, רק שהוא עושה את זה בכוחות עצמו ולא בכוחות האלוהים. כשזה קורה, אתה רץ למטה הכי מהר שאתה יכול, מלטף את החושך באצבעות הדקיקות שלך, מרגיש אותו עוטף בידיים הקצרות שלו, ולרגע אתה מרגיש כאילו אתה עובר איזושהי מטהמורפזה, קצת כאילו אתה והחושך הופכים לאחד, והאחד הזה הוא לאו דווקא החושך, הוא יכול להיות גם אתה, בשילוב עם החושך. העיניים שלך נהפכות להיות שחורות כמו מכת החושך ממצרים, והידיים שלך נעשות קצרות יותר, כי לחושך יש ידיים קצרות. השיער שלך נשאר כמו שהוא, כי הוא שחור כמו הלילה שהוא אבא של החושך.

כשכל הסיפור הזה נגמר אתה פותח את הדלת ויוצא אל האור, מרגיש קצת מחוזק כי החושך נמצא איתך, אבל בחוץ אין הפסקת חשמל ומהר מאוד החושך נעלם, עובר לו למימד אחר, לאו דווקא לאחד של המתים, אולי אחד קצת יותר ארצי, אולי משהו קצת יותר פיזקילי, כי חושך, אתה יודע, הוא היעדר אור. וברגע שיש אור הוא חייב ללכת, אלו החוקים הבלתי כתובים של העולם, יש כאלו שיאמרו שמדובר בנס. אתה לא מאמין בניסים, בטח שלא באלוהים, אז אתה אומר שזה פיזיקה. זה לא מספק לך נחמה. זה גורם לך להיות עצוב יותר.

אחר כך אתה הולך לבית קפה, מתיישב מול השולחן הקבוע שלך ומחכה לחבר שלך, כשהוא מגיע, הוא מביא איתו ספר ואתם קוראים דברים של איזשהו פילוסוף חשוב, אחר כך אתם מדברים עליהם ומרגישים חשובים וחכמים. אתה לא באמת מרגיש חשוב וחכם, הראש שלך, או אולי, המחשבה שלך, עדיין נמצאת לה עם החושך. קר לך פתאום ואתה אומר שאתה צריך ללכת, כשאתה מגיע לבניין שלך אתה עולה במדרגות, למרות שהמעלית נמצאת בקומה הראשונה.

כשאתה מגיע לקומה שלך, האחת שהיא חשוכה באמת ובתמים כי האור שאמור לצאת מן הכפתור שמדליק את האור בחדר המדרגות לא יוצא משם אתה מגלה שהוא כן. מישהו תיקן את זה. זה קצת עצוב לך והדמעות מתחילות לזלוג לך מן העיניים, אתה מרגיש קצת כאילו אימא שלך מתה או לפחות הכלב שלך וזה קצת מוזר בהתחשב בעובדה שהחושך הוא דבר אבסטרקטי שלא באמת פגשת בימי חייך, רק בדמיון. יש אנשים שיאמרו שזה מספיק, אתה לא בטוח, למרות שאתה מהווה הוכחה חיה לדברים הטיפשיים שהם נוהגים לומר בכנסים החשובים שלהם על דמיון ופסיכולוגיה. אבא שלך הלך פעם לאחד וחזר מלא התלהבות, ניסה עליך כל מיני שיטות שהוא למד שם, אולי בגלל זה יצאת דפוק כל כך.

אתה חושב שאולי הגיע הזמן לסיים את זה. אז אתה פשוט נשען על הקיר שמול הדלת של המעלית, מאחורי הזכוכית שלה יש רק חושך, עוצם את העיניים ומדמיין שאתה חושך. לאט, לאט אתה מרגיש איך החלקיקים שמהם אתה מורכב מתחילים להתרומם ולהחשיך, זה קצת כמו לאכול מרק. אתה מנגן לך בראש בפעם האחרונה את המילים של השיר עם הקול הקר של הזמרת כי אתה יודע שחושך לא יכול לעשות את זה וכשאתה פוקח את העיניים שלך אתה יכול לראות את הגוף הריק שלך על פני הרצפה הקרה בפעם האחרונה, הכול מתחיל להחשיך ופתאום אתה לא רואה כלום אבל אתה בכל זאת מרגיש את הזרועות הקצרות והחמות שלו עוטפות אותך ואתה נרדם.