אין דבר מושלם
אין שום סיפור שלא יוצא מן הכלל
ושלא נדבר על העצים שכל הזמן צריכים
לדאוג לעלים באביב, בקיץ, בחורף ובסתיו.
שום דבר מושלם.
להבת הייתה ילדה בכיתה ג', היו לה מלא נמשים על פנייה ושערה
היה קצר ואדמוני, כמעט תמיד הייתם רואים אותה מסתובבות עם שמלה חדשה וצבעונית.
להבת אהבה לעשות לכל חברותיה מהכיתה צמות לשער והיא הייתה הכי, הכי טובה בזה תמיד
הצמות שהיא הייתה עושה עם הקוקיות הצבעוניות שלה היו יוצאות הכי מושלמות והכי
מדויקות. ללהבת היה הרבה שמחת חיים והכל לידה היה זוהר. אבל חוץ מזה היא הייתה
אוהבת ללכת לחוגי אומנות וגם בשביל השכל הייתה הולכת פעם אחת בשבוע למורה פרטי
למתמטיקה. כן, להבת היא הילדה הכי חברותית וסימפטית בכל שכבת ג'. אך כידוע שתמיד יש מישהו שלא אוהב את זה, יש תמיד מישהו
שאכול קנאה ולא יכול לראות שלאנשים אחרים יותר טוב מהחיים שלו וכן, בדרך כלל המישהו
הזה הוא החבר הכי טוב כמו בסיפור הזה גם ללהבת יש 'חברה הכי טובה' שאכולת קנאה,
מריה שמה. מריה הייתה רוסיה עם נמשים, שערה היה ג'ינג'י וכמובן אסוף בעזרת הקוקייה
של חברתה להבת. מריה רצתה להיות הכי 'פופולארית' בשכבה אז היא התחברה לילדה הכי
'פופולארית' שזאת הייתה להבת ורק חפשה דרך להפיל אותה 'מכס המלכות'.
יום אחד בעודה עושה צמה בביתה לחברתה יסמין בעלת הנמשים שישבה
על הכיסא שמה לב למשהו מוזר בשערה, הוא לפתע החל לנשור בקצב מהיר "קומי
רגע" אמרה להבת ליסמין, יסמין קמה אבל השער - בעצם כל השער נתלש לה מהמקום
ונפל ארצה, יסמין צרחה, התחילה לבכות וברחה מהבית ולהבת, להבת קפאה במקום מסתכלת
בטרגדיה על השער של יסמין שנתלש לה מהראש, מסתכלת על הקוקייה שלפתע הייתה נראת
תוססת כזאת. ככה להבת, עמדה מול השער של יסמין כשהיא קפואה לא ממצמצת לא מדברת
ובקושי נושמת, עד שאחרי כמה שעות הוריה באו וניסו להבין מה קרה, למה להבת קפואה
ומזה לעזאזל כל השער שיש על הרצפה, ניסו לתקשר איתה אך לא הצליחו – להבת הייתה
קפואה במקום והוריה החליטו להזמין לה אמבולנס שיפנה אותה לבית חולים.
כמובן שאחרי כמה שעות התברר להוריה מה קרה בעצם ולמה היא
בשוק. השכיבו את להבת על מיטת בית החולים המנוקרת, היא הייתה עדיין
בשוק, לא מצמצה לא דברה ובקושי נשמה, הגיע הפסיכולוג שהיה מנומש מאד לבדוק אותה אך
לא הבין מה באמת קרה לה ושבעצם כל מה שעובר בראשה זה השער שנתלש ליסמין מהראש. היא
רואה את זה במחשבותיה לאט, לאט איך זה שהיא אמרה ליסמין לקום ואיך כשהיא קמה השער
נפל בסלו-מושן על הרצפה. הפסיכולוג התייאש ממנה והמליץ להוריה להשאיר אותה לאבחון יותר
מקיף.
היה לילה, להבת שכבה שמה על המיטה עיינה פקוחות לרווחה, לא
ממצמצת, לא זזה, לא מדברת ובקושי נושמת כשלפתע נשמעו צעדים כבדים מהירים ומשונים
מהמסדרון ליד חדרה בהתחלה חשבה שאולי אלה קבוצת אנשים שבאו לבקר בשעה מאוחרת, אבל
זה לא הגיוני כי כידוע לה שאין בקורים בשעה כזאת. הצעדים הלכו והתחזקו עד שהגיעו
לפתח חדרה, הדלת הייתה פתוחה והיא שמעה את הצעדים הופכים פחות מהירים אך יותר
חזקים ויותר מוזרים, הצעדים התחזקו והתקרבו למיטתה היא ניסתה לזוז עם הראש בשביל
לראות מה מתקרב אליה אך ללא הצלחה והזיזה רק את האישון שלה לצד ימין כשלפתע היא
קולטת שתנין ענק, ירוק ומנומש ניצב ליד מיטתה, לפתע צרחה צרחת אימים שהקפיצה את כל
המחלקה והאחות שהייתה מלאת נמשים באה לראות מה קרה בבהלה "תנין! תנין!!"
להבת אמרה בקוצר רוח כשהיא יושבת מחובקת במיטה, האחות הדליקה את האור והתנין עדיין
היה שמה, מסתכל על להבת בעיניו הארסיות "תנין! תנין!" להבת אמרה
"אין פה שום תנין להבת, תחזרי לישון!" האחות אמרה לה בגסות והוסיפה
"את מעירה לי את כל המחלקה!" "תנין! תנין!" להבת צעקה שוב פעם
והצביעה עליו "דיי עם זה את מבינה ילדה קטנה ומשוגעת, זריקת שינה תעזור לך
עכשיו.." היא אמרה והוציאה זריקה מכיסה והזריקה ללהבת את כל החומר בישבנה.
להבת התעוררה ממגע ידה של אביה שעמד לידה מחיוך "מתוקה
שלי בוקר טוב, שמעתי שהיה לך סיוט הלילה" "כן אבא, ראיתי תנין" היא
אמרה ואז היא הסתכלה על הרצפה מחשש שהיא תראה אותו והיא אכן ראתה אותו שוכב על
הרצפה, מסתכל עליה בעיניו השטניות שכולו מנומש ואז היא תקפה בפחד "מה קרה
מתוקה" הוא שאל "הוא פה??" ואז מפחד שיאשפזו אותה היא אמרה
"לא אבא..סתם..רוצה הביתה!" היא צעקה עליו "טוב מתוקה, אנחנו ניסע
הביתה היום" אביה אמר והלך לדבר עם הרופא ולהבת הסתכלה שנית על הרצפה והיא
ראתה את התנין מסתכל עליה במרירות כשלפתע הוא התקדם אליה והתחיל לתפס על המיטה,
להבת זזה אחורה והתנין הלך והתקדם, טיפס כולו על המיטה התקרב לראשה, ניגש לאוזנייה
ולחש לה בשחצנות "זאת הייתה מריה שהרעילה את הקוקה וגרמה לשערה של יסמין
ליפול" "איך אתה יודע את זה?" היא לחשה לו חזרה "אני יודע כי
אני י-ר-ו-ן(?!) התנין ואני יודע הכל" "נקמה!" היא לחשה לא חזרה
"במקודם!" הוא לחש ונמשיו זהרו.
לילה, להבת בתוך הארון בחדר השינה של מריה, היא עומדת בו
ומציצה על מיטתה של מריה כשבתוך המיטה ממש מתחת
לשמיכה התנין מחכה לך כשפיו פתוח לרווחה, האור נדלק ולהבת לקחת צעד אחורה
בארון הבגדים, "לילה טוב אמא" אמרה מריה וסגרה את הדלת אחריה, כיבתה את
האור ונכנסה למיטה (גן חיות!!! גן חיות!!! גן חיות!!!!!!!!!!!!??~!?! דם!!! צרחה!!!
דם?!??!?) "מה את עושה פה לעזאזל?! איפה מריה?!" להבת פקחה את עיינה
בבהלה והסכלה למעלה היא נרדמה בתוך הארון כשהיא יושבת, זה היה שוטר מנומש כשמעל
ראשו נוצרה לשנייה בועת ענן שרשום בה "רפאל" ונעלמה שאמר לה את זה
"תנין" היא אמרה לו ברוגע מוזר, שוטר תפס בחוזקה את ידה של להבת וצעק
עליה הפעם "איפה מריה?, מה עשית לה?!" "אני לא עשיתי לה כלום, זאת
היא ששמה רעל בקוקייה של יסמין וזה למה השער שלה נשר!" "שוב פעם! איפה
מריה?!" הוא גער בה והוריה של מריה נכנסו לחדר בבהלה "מה עשית לילדה
שלנו משוגעת אחת!!" האמא המנומשת שלה צעקה "ואז.. ואז התנין בא אליי
לבית חולים ואמר לי שהיא עשתה את זה והוא רצה להתנקם בה על זה ואני אמרתי לו שבסדר
אבל רק תתלוש לה את השער גם ואז הוא חיכה לה במיטה ואז גן חיות? ואז הלכתי חזרתי
ואז לא יודעת ואז אתה הערת אותי" להבת אמרה במהירות "אין לי מושג מה
אמרת.. אבל אמרת גן חיות" אמר השוטר ואז ראה משהו משונה בידיה של להבת הוא
הסתכל מקרוב וראה שקשורים לה שערות ג'ינג'יות לאצבעות "מה לעזאזל?!" הוא
אמר "עכשיו לגן החיות!"
הוציאו את להבת מתוך הבית, שמו אותה בניידת וטסו לגן החיות,
רצו לכלוב של התנינים חיפשו, חיפשו, חיפשו עד שבאחת הפינות מתחת מאחורי סלע מנומש
ראו חלקי גופה, דם ושערות ג'ינג'יות בכל מקום.
את ההמשך של להבת אפשר כבר לדמיין: חקירה - מעצר – משפט –
מוסד לחולי נפש והתאבדות בעזרת חבל מנומש לתוך ביטנו של תנין בשם ירון כשבעיניו
בדידות ושעמום שחוזר על עצמו שוב ושוב איזה מזל שרפאל היה שם והגן עליו בסופו של
דבר, מגן עליו עם מבטו הג'יג'י ומנסה להזכיר לירון איך הוא היה נראה לפני שהחל
במלחמת החלומות.
הכל על שום דבר חדש מושלם מסופר פה
הכל על כלום.
