חֶבֶר הַמֻּשְׁבָּעִים פָּסַק / שִינָה
פרק א' – מְיַבֶּשֶׁת לְיַבֶּשֶׁת
חבר המושבעים מנה כעשרים איש , גברים ונשים גם יחד. היו שם שתי סבתות, שתי נשים בגיל העמידה, חמישה גברים בתחילת שנות החמישים שלהם , ארבעה בחורים צעירים , שלוש בחורות והשאר גברים נכים.
השופט היה עטור גלימה שחורה ארוכה , לראשו פאה לבנה מיוחדת למעמד זה. בהיכנסו לאולם קרא הקרוז לקהל לעמוד , כולם עמדו חוץ מהנכים, ולאחר שישב , הותר לכולם לשבת.
הנדון היה בחור צעיר , מרשים למדי, שיערו שחור , עיניו מלוכסנות , גון פניו שזוף, אפו קטן ושפתיו ממלמלות כעין תפילה כלשהיא.
סנגורו צמוד אליו , מעלעל בדפים רבים ומציין בעט פשוטה הערות.
באולם היה קהל מועט , חברים רבים לא היו , גם משפחה איין.
יוּ נולד למשפחה ענייה בסין , אביו היה סבל בנמל ואמו עבדה בשדות.
ילדותו הייתה קשה ואוכל רב לא בא אל פיו. בהגיעו לגיל שמונה עשרה , ביקשו אביו לצאת לעולם הגדול , לעבוד שם ולשלוח כסף הביתה על מנת שיוכלו לחיות טוב יותר מאשר חיי רעב.
יו החליט להגר לאמריקה הגדולה כמו שכולם קראו לארצות הברית, ולחפש שם עבודה . הוא ארז מזוודה קטנה , תמונה אחת של משפחתו ואת הכסף שחסכו לנסיעה זו, ויצא לדרך.
באונית המשא שעגנה בנמל , מצא לו מקום קטן תחת המדרגות שהובילו אל הקומה השנייה , פרש שמיכה ישנה ושכב עליה .לאחר כמה דקות , ראה אותו מלח אחד והתעכב לידו, "יהיה לך קר פה " אמר "בוא , תשכב בפנים , במעבר, יהיה לך יותר חם ", בפנים התרוצצו מלחים וסבלים עם ארגזים וגם כמה סינים קטנים כמוהו שמצאו להם פינה חמה. לאחר שהאנייה סיימה להעמיס את כל הסחורה הרימה עוגן והתחילה במסע. הדרך ארכה ימים רבים כשמדי פעם האוניה עגנה ופרקה סחורה, בכל פעם שקרבה אל יבשה היא צפרה בקולי קולות כך שכולם התעוררו ועמדו על רגליהם בכדי לראות לאן הגיעו. כך היה כשקרבו אל היבשת הנכספת של יו. באופק נראה פסל החרות המתנוסס לגובה רב ,מלא עוצמה ,הוד והדר, הזר לראשו משווה לו ארשת אלוהית. לבו של יו החל פועם בחוזקה ועיניו מלאו דמעות, הנה עוד מעט ויגיע, לא משנה מה תהיה העבודה , איפה יהיו המגורים אבל כסף יהיה. האוניה קרבה אל החוף , השליכה עוגן וקהל רב זרם במורד המדרגות אל המזח.
יו עמד לרגע , שאף אוויר רב אל ראותיו , נגב הדמעות ויצא לחפש את עתידו.
הקור בחוץ היה עז ,מעיל לא היה לו ורק השמיכה שהייתה ברשותו עטפה את גופו הדק. לאחר כמה צעדים ראה הרבה אנשים בהירי עור תכולי עיניים ושיער ראשם בגווני הצהוב, הוא הרגיש כאילו הגיע אל מלכות שמיים ואלו הם המלאכים הטובים שבאו לעזור לו. לפתע ניגשה אליו אחת המלאכיות וסימנה לו בידה לבוא איתה .הם הלכו לעבר רכב מסחרי שהיו בו כבר כמה אנשים שנראו עניים כמוהו . מהגרים, כולם מהגרים , מחפשים עתיד טוב יותר ממה שהיה להם בבית. המלאכית עזרה לו לעלות אל הרכב הגדול. הוא ישב מכווץ , מעט חושש מהבאות מעט שמח.
הרכב עצר ליש בית גדול בעל שלש קומות , חצר גדולה ומטופחת, ובפתח החצר המתין להם גבר גבוה בעל ארשת פנים רצינית, ומראהו כמראה רב מלאכים.
כל הזרים הופנו אל מבנה בחצר, שם היו מסודרות מיטות מסביב לקירות החדר, ליד כל מיטה הייתה מונחת שידה קטנה ועליה מנורת לילה קטנה.
הם התמקמו במקומותיהם ושוחררו לנוח. יו הביט סביבו וראה , עשרה סינים מכווצים כמוהו , בתנוחה כמעט עוברית, עיניהם מתרוצצות בחוריהן מבקשות לנחות על מצע רך , להפיג מעט את התרגשותם. הוא לא דיבר איתם. כעבור כמה דקות הם קיבלו כריכים להשביע את רעבונם, חלקם ישבו ובהו, חלקם פתחו בשיחה עם היושבים לצידם , וחלקם שכבו לישון. הוא בחר בשינה.
הסנגור התקדם לעבר במת השופט , רכן לעברו , לחש באוזנו כמה דברים, וחזר למקומו. השופט הרים את עיניו ואמר "הדיון נדחה לשבוע הבא", הקרוז נעל את המשפט והאולם התרוקן ברגע. האזיקים על רגלי הנאשם הכבידו את הליכתו, הסוהר משך אותו כסוס אל האורווה, הוא דדה בעיניים מושפלות אל עבר תאו, מעט אורז ומרק המתינו לו על הרצפה המטונפת, שתי פרוסות לחם ומכתב.
יו התחיל לעבוד בבית החרושת של רב המלאכים בתור סבל, אף שהעבודה הייתה קשה , שמח לקבל בכל סוף חודש את הניירות הירוקים האלה אל ידיו, ולשלוח במהירות חלק אל הוריו שמעבר ליבשת זו.
מסירות ונאמנות היו הדבר החשוב ביותר בעבודתו,הוא תמיד התייצב לעבודה ראשון, והיה יוצא אחרון. בחדרו על השידה שליד מיטתו סידר את תמונות משפחתו והיה מביט בהם ומתגעגע . את רוב הערבים היה מבלה בחדרו אבל לפעמים היו יוצאים הוא ושני חבריו לחדר לבלות קצת בעיר. עברו ימים ורב המלאכים שהיה מרוצה מאד מיו קידם אותו להיות אחראי על כל העובדים במפעל.
הוא פשט את בגדי הסבל ולבש מקטורן וחולצות משובחות , ודמותו לבשה ארשת מלאכית . את חדר האוכל של הסבלים החליף לטובת חדר האוכל של המעבידים. שמחתו נסקה לגובה אך הוא תמיד ידע מאין בא.
יום אחד ביושבו בחדר האוכל , נכנסה המלאכית הצעירה של רב המלאכים וחפשה את יו, ניגשה אליו ואמרה "אבא ביקש שתעסיק אותי בזמן הפגרה שלי , בעבודה מעניינת". עיני התכלת שלה הביטו בו והמיסו את נשמתו, ליבו התכווץ והזרים דם רב אל פניו. הוא הוציא את ממחטתו וניגב את הזיעה מעל מצחו,פלג גופו התחתון התקשה ונלחץ בתוך מכנסי החליפה שלו. גופו זז בחוסר מנוחה על מושבו, והמילים שיצאו מגרונו היו מקוטעות.
היא עמדה מולו בגופה השברירי בתנוחה מפתה , שפתיה המשוחות בצבע אדום לוהט פסוקות לרווחה וידיה משחקות בשערה הבלונד והמתולתל.
עיניו של יו הושפלו ועלו לסירוגין עד שמצא את המילים המתאימות לאמר למדונה כזאת.
" א א א בסדר גמור" אמר כמעט בלחישה.
החיצים שדקרו את ליבו השאירו ארס מתוק בתוך חוריהן, והוא הכתיר את לורה כעוזרתו הראשית, כך שכל משך הפגרה שהיא נמשכת על פני שלושה חודשים, היא תהיה צמודה אליו. היא ישבה במשרד וסידרה לו את כל הניירת והוא היה נכנס מדי פעם בודק , משנה, עוזר והיא הייתה שולחת מבטי אהבה אליו. יו לא ידע את נפשו אך גם לא היה בטוח למעשה אפילו לא האמין שבת המלאכים בכלל רוצה בקרבתו , תמיד חמק החוצה במהירות כדי לא להתייסר באהבה ולא להיכשל בעבודה , חס וחלילה.
לורה לא חשבה כך, היא בחיזורים, כשהיה שואל אותה " היו לי טלפונים עד כה?", הייתה קמה ממקומה ניגשת אליו ועל שפתיה חיוך מפתה , מתכופפת לעברו ושמלתה החשופה מציגה לראווה זוג שדיים העומדים להישפך החוצה ישר על שולחנו של יו ורק לאחר מכן מוסרת לו רשימת טלפונים בכתב ידה , בתחתית הדף הייתה מציירת שני לבבות.
יו היה מודה לה , מסמיק ולא אומר מלה. למה בחרה בי ?, היה חושב בלבו, ואולי היא רוצה לבחון אותי , או אולי באמת התאהבה בי, אבל היא מלאכית ואני סיני מלוכסן עיניים נמוך קומה בכלל לא דמות מלאכית אז מה התשובה ?, כך כל לילה במיטתו ניסה למצוא תשובה ואיין.
בוקר אחד כשנכנס למשרד , היא לא הייתה שם, הוא תהה , אולי בגללו ואולי היא חולה , חשב רגע והחליט שהוא חייב לשאול לשלומה. אזר אומץ ונקש על דלת רב המלאכים, "יבוא !", שמע את קולו עונה לנקישה, יו פתח את הדלת בעדינות , "כנס , למה אתה עומד בפתח?", אמר בחיוך קל, יו פסע כמה פסיעות קדימה אבל לא התקרב מדי.
"רציתי לשאול לשלום בתך כיוון שאני לא ראיתי אותה הבוקר מגיעה לעבודה", רב המלאכים חייך חיוך רחב ומלא הנאה, "היא קצת ישנה היום, לא תגיע לעבודה, אולי מחר", יו התבייש להמשיך ולשאול , הסתפק בתשובה זו , הודה לו ויצא.
למחרת היא הגיעה יפה כתמיד , נלהבת ומחזרת, הכינה לו קפה וישבה לשתות איתו, "שמעתי ששאלת לשלומי אתמול !" אמרה, וידה ליטפה את פניו, יו נרתע לאחור, "אל תדאג אני לא אומר לאבא, וחוץ מזה , אני רוצה להזמין אותך למסיבת יום ההולדת שלי שתהיה ביום ראשון" . הוא התכווץ בכיסאו , לבו האט את קצב פעימותיו, ופניו החווירו. "אתה חייב לבוא , אין תירוצים, אני אחכה לך !", הביטה בו מבט חודר סבה לאחור ויצאה. המום מהפניה הישירה אליו , אובד עצות ישב שעה ארוכה בלי לדעת מאיין יבוא עזרו.
כל הדרך הביתה , רעדו רגליו על דוושת הדלק במכונית, כן גם מכונית משלו נתן לו רב המלאכים, והוא , האם יוכל לסרב למלאכית הקטנה הזו. יו נכנס לחדרו החדש שבקומה העליונה במבנה השני בחצר. פניו היו נפולות , חברו לחדר ,צין, הרגיש מיד שיש ליו בעיה כלשהיא. " מה קרה , פיטרו אותך ?", "לא" אמר יו, "אז מה קרה " לחץ צין, " יש לי בעיה רצינית, צין, אני לא יודע מה לעשות", יו סיפר לצין את התלבטותו ,בכובד ראש ישבו שניהם והגיעו למסקנה שיו לא יוכל לאכזב את המלאכית הקטנה.
המיטה הייתה קרה, הוא שכב על גבו הביט בתקרה ומחשבותיו נדדו לעבר העתיד. בדמיונו ראה את לורה לבושה בשמלת כלה לבנה , הינומה לראשה ושובל ארוך, ארוך משתרך מאחריה, שתי פיות קטנות אוחזות בשובל כשלראשן זרי פרחים קטנים והן צועדות בקצב, הוא בחליפת חתן שחורה ועניבת פרפר לצווארו, אוחז בידה של המלאכית . קהל רב באולם , מחרישים, לבושים חג מביטים בזוג הפוסע בתוך גליל נהרה החודרת מבעד לפתח עגול בגג הכנסייה הגבוהה.והנהרה נעה איתם אינצ' אחר אינצ' עד הגיעם אל במת הכומר ואז הם נשאבים בתוך הנהרה למעלה דרך הפתח בגג ו... "יו, כבה את האור ולך לישון !" קורא קול לידו. מחשבותיו ניתקו ,קצב נשימותיו נחלש וחום גופו ירד. הוא כיבה את האור, התכרבל בשמיכה וניסה להירדם.
דלת הברזל נסגרה אחריו, התא היה אפלולי רק קרן אור דקה חדרה מבעד לפשפש הקטן שלמעלה. קרן אור רכה של ירח רחום. הוא משך את רגליו למרכז החדר ,זרק את ישבנו על הרצפה וניסה ללגום מהמרק. המעטפה לידו הייתה מבוילת וחתומה. עיניו נחו על כתב היד המסולסל שעל המעטפה, כתב יד שהכיר, הוא נשאר קפוא , לא פתח את המכתב.
הבוקר הפציע , שמש של חורף ניסתה לפלס דרכה בין עננים אפורים שאיימו להרטיב העיר בעוד זמן קצר. אך השמש של הבוקר הזה חייכה לעברו כבציור ילדים. היום יש יום הולדת למלאכית, והוא צריך לקנות לה מתנה, מה יקנה לה מתנה ?. ראשו של יו היה כבד ממחשבות, הרי היא מלאכית ויש לה הכול , אז מה יקנה לה ? .
בסיום יום עבודה עמוס, הוא מיהר אל העיר לחפש משהו מקורי שירמוז רמז דק על אהבתו אליה.
בחוץ ירד גשם ובין גושי הבניינים הגבוהים התרוצצו אנשים רבים, כולם לבושים במעילים ארוכים וכובעים , מטריות שחורות סוככו על ראשיהם.
יו מיהר לעבר חנות התמרוקים הגדולה שברחוב, שתי דיילות חינניות קידמו את פניו. "אפשר לעזור לך , אדוני ?", "כן, אני מחפש בושם מסוים אבל אינני יודע את שמו", הדיילות בישמו אותו בעשרות בשמים כך שהוא כבר לא ידע להבחין בבושם של המלאכית. הוא עשה מנוחה קצרה ,סב בחנות, חזר והתבשם כשלפתע לבו החסיר פעימה , ועיניו נעצמו, "זהו, זה הבושם !". בעוד הדיילת אורזת את הבושם באריזת מתנה מהודרת, יו כתב לה פתק איחולים ובתחתיתו צייר שני לבבות אדומים.האריזה נמסרת לו עם תשורה קטנה בשבילו , דוגמית של הבושם . משם פנה לחנות לבגדי גברים לקנות לו משהו צעיר שיתאים למסיבה.
הגשם פסק ואורות הכרך נצנצו באפלה ככוכבים בשמים , האוויר היה נקי מאבק ויו שרק והלך בדילוגים קצביים מאושר וטוב לב.
השעה הייתה שבע בערב כשנכנס לחצר , מן הבית יצא דר' לס , מה הוא עושה פה, חשב יו , מי חולה ? .
שביל הכניסה לבית היה רטוב מהגשם,הירק מסביב היה לח וטיפות מים זלגו מעלוות העצים, הוא הלך בפסיעות איטיות אל מאחורי הבית כאילו שחיכה שמישהו יצא ויאמר לו , אל מי בא דר' לס. איש לא יצא. יו פנה אל חדרו , צ'ין המתין לו כבר בחדר. צ'ין השאיר אישה וילד בסין ובא לכאן בגפו , הוא שולח כמעט אל כל משכורתו הביתה, והוא מסתפק במועט . החברות ביניהם הייתה טובה, הם עזרו ודאגו איש לרעהו , היו מבלים יחד בערבים, וצין היה מספר ליו על אשתו ובנו והם חשו כאילו הם כבר מכירים מזה זמן רב.
הבושם בעטיפת המתנה מצא לו מקום נכבד על השידה, הוא החליק באצבעותיו על העטיפה, ישר את הפרח וחייך. צין הביט בו בהנאה והניח את ידו על כתפו ואמר " יו ידידי, היום זה היום שלך, אל תתבייש ותראה לה את אהבתך ", מאובן עמד מול המתנה ולא ענה לצין. איך יעשה זאת , איך המילים יצאו מפיו, הוא לא מסוגל, וגם הוא מפחד מרב המלאכים , שמא הוא לא יבחר לבתו סיני , מלוכסן עיניים ונמוך קומה, חשב בלבו. הפנה צדודיתו אל חברו ואמר "ישמרני האל" ופנה אל המקלחת.
המעטפה שעל הרצפה בתא המעופש קרצה לו, אבל הוא המשיך לשבת ולבהות בכתב היד המסולסל שעליה. עברו דקות ארוכות עד שהוא הצליח לשלוח יד ולהרים אותה. בידיים רועדות פתח את קצה המעטפה ומשך דף מקופל לשלוש. פתח את הקיפולים והכתב המוכר נגלה לעיניו , צפוף ומלא.
"אהוב יקר שלי, אני שולחת לך מכתב זה ברגע של געגועים עזים.
השעה שעת לילה מאוחרת ואני שוכבת במיטה לבדי, עירומה כביום היוולדי, תמונתך בידי ואני נושקת לה אלפי נשיקות , שפתיי על שפתותיך מורחות את השפתון על פניך השחומים אשר יורדים לצווארי ומשם אל שדיי, מתפתלים על גופי ומשאירים שבילים אדומים כזירמי הדם מתוך ליבי העורג אליך בשקיקה, משם פניך מפלסים את דרכם אל חורשת היער העבות והחשוך המוגבה על תלולית הר געש העומד להתפרץ ולועו פעור ובתוכו לבה רותחת חיה ומבעבעת".
ערפל סמיך כיסה את עיניו והדף נפל מידיו.
המים החמים במקלחת היו נעימים וליטפו את כל גופו , ירדו מראשו אל כתפיו ומשם אל שרירי ידיו התפוחים שהמשיך לנפח אותם בהרמת משקולות, המשיכו והתפתלו בזרימה מהירה על ביטנו ואיבריו הזכריים ומשם נשפכו בכוח אל הרצפה. משסיים התבשם בבושם הרגיל שלו , לבש את הבגדים החדשים ופנה לקחת את המתנה . הוא ראה שנייר הדבק שעל העטיפה מעט קמוט , הוא לא זכר שכך היה אבל לא ייחס לכך חשיבות. צין ברך אותו והוא יצא למסיבה .
האולם היה מלא במוזמנים, עשן סיגריות היתמר אל על, כעין אדים העולים מלוע הר געש, האור היה עמום ופרצופי האנשים ביצבצו מדי פעם בין ענני העשן כבתיאטרון צללים. יו חיפש את המלאכית , הוא פסע אל עבר מרכז האולם ולפתע ראה דמות בלבן , תלתליה הזהובים גולשים על כתפיה פניה מאופרות בעדינות ואודם אדום עז משוך על שפתיה , וכל גופה נעטף בעננים לבנים שנעים סביבה והיא עומדת על במה במרכז האולם , ידה מונפת אל על וכעין לפיד אש בידה. יו עמד למרגלותיה , ראשו מורם למעלה והיא מעליו.
זו לא הייתה לורה, זו הייתה מלאכית אחרת, יו לא זז, פתאום הרגיש טפיחה על השכם, הוא סב לאחור וראה את צין, המום ונדהם שאל " מה אתה עושה פה ?", פרץ של צחוק עז פרץ מגרונו של צין, והביך את יו שנשאר קפוא על מקומו.
לאחר שדעך צחוקו פנה אליו ואמר "לא סיפרתי לך , לורה הזמינה גם אותי ",וזרועו לפתה את גופו של יו עד לחנק, לפתה ומשכה לעבר שולחן עגול בפינת האולם. חום גופו עלה ופניו התלהטו, הוא ראה את לורה מרחוק פוסעת לעברם ולצידה המלאכית שהייתה על הבמה. מבטיהם נפגשו ,והזמן עצר מילכת.
" תכיר בבקשה את פמלה, חברתי " אמרה לורה. היא הושיטה לו את ידה , והוא חפן אותה בשתי ידיו ואמר,"לעונג לי ", קד ונשק לידה , שפתיו נגעו בעורה הלח והחם. לורה לקחה מידה את הלפיד והתרחקה משם.
פמלה נעצה מבט ארוך ביו , מבט חטוף בצין והלכה בעקבותיה של לורה.
יו ישב בכיסאו מחריש, רעש מוסיקה קצבית דחה את השאלות שיו רצה לשאול את צין, מלצרית במיני הגישה להם משקאות, צלחת פיצוחים, והדליקה את הנר שעל השולחן שכבה בינתיים, סבה על עקבותיה והמשיכה בעבודתה.
המתנה נשארה בידו של יו , מרוב מבוכה שכח בכלל לתת אותה ללורה. הוא הניח אותה על השולחן ולגם מהמשקה לגימות ארוכות, המשקה התחיל להשפיע ולהשרות אווירת רוגע עליו. לורה וחברתה חזרו והתיישבו לידם, יו מיהר לתת ללורה את המתנה , ואמר " אני מקווה שזה ימצא חן בעינייך ", היא פתחה את העטיפה , הוציאה את הבושם ועוד מעטפה ועוד פתק , חייכה ונשקה ליו, "תודה לך , זה בדיוק הבושם שאני אוהבת " החזיקה בידה את הפתק והתחילה לקרוא. יו זע בכיסאו בחוסר מנוחה בולט, הוא הביט במעטפה ולא ידע מאין צצה בתוך השקית, רצה לצעוק , רגע, רגע , המעטפה לא שלי, אבל היא התחילה לקרוא את שכתוב בפתק, "ללורה , מזל טוב ליום הולדתך, תמשיכי להיות אותה לורה שאני מכיר " עיניה נחו על שני הלבבות שיו צייר לה בסוף הפתק וחייכה, בידה האחרת החזיקה את המעטפה המסתורית.
פניו של יו התלהטו, הוא הושיט את ידו לקחת את המעטפה אך היא משכה את ידה. עיניה רצו בין שורות המכתב המודפס , מדי פעם נשמה עמוק ולא הפסיקה, גופה התפתל על מושבה, כולם בהו בה והיו דרוכים. משסיימה , קיפלה את הדף הכניסה למעטפה והביטה ביו. הוא הביט בצין ובלורה לסירוגין ולא יכול היה לפתור את החידה. המחשבות התחילו להתרוצץ במוחו של יו, המתנה לא משה ממנו והייתה רק לרגע מחוץ לידיו וזה היה בעת שהתקלח, זה לא יכול להיות שצין עשה דבר בלי לשתף את יו, אבל זה כך, רק צין יכול היה להגיע למתנה. יו הביט בצין במבט נוקב .
המשך יבוא.
רחלי ג.
2000
כל הזכויות שמורות לרחלי ג. ©
