גשם

עמדתי בחוץ, בגשם, מתחת לגגון שמחוץ למסעדה.

רציתי לשלם וללכת אז אמרתי למלצרית שאני ממהרת אז מתוך נימוס גם יצאתי החוצה למרות שעוד לא באו לאסוף אותי.

מטומטם מצדי אני יודעת.

אבל עמדתי שם, והגשם התנפץ טיפה אחר טיפה על המדרכה בחוץ, אבל לא בטיף-טף של זירזוף גשם דק האופייני לחורפים הישראליים, אלא במטח אחד מרוכז שמתחזק כל רגע שמרעים בקולו הרם ואי אפשר להתעלם ממנו.

זה היה נראה כאילו כל הטיפות נופלות בבת אחת, בלי מרווח ביניהן והן רק מפל מים גדול.

פתאום חשבתי לעצמי כמה נחמד זה היה לו הייתי שמחה. לו הייתי בצוותא, עם מישהו אהוב וכיפי וספונטני.לו הייתי משוגעת מספיק להעז. 

הייתי יוצאת מהגגון ורוקדת איתו בגשם. לא הייתי צריכה לסדר את השיער באובססיביות שלוש פעמים בדקה כי הוא ייפול רטוב ומבולגן- מקרה אבוד, על כתפיי. ולי לא יהיה אכפת. אני אהיה ספוגה עד העצם וקפואה אבל שמחה. כי משום מה כך העולם עובד. אתה יכול להיות יבש, בבגדים נוחים ויפים, עם שיער שדווקא היום הסתדר נהדר אבל לבד ולהיות אומלל לחלוטין מתחת לגגון, או שאתה יכול להיות רטוב, קפוא ושהשיער שלך ייראה נורא אבל בלי היכולת להפסיק לחייך ולצחקק בגשם. כי אתה לא לבד שם.

איכשהו, הפרספקטיבה העקומה הזו נכונה כל כך בצורה מעוותת.דווקא כשאתה מוותר על לסדר את השיער שיהיה מושלם, ומוותר על הנוחות, ומוותר על יופי, ומוותר על הצורך להיראות טוב ולהיטמע בסביבה והולך אל הקיצוניות של להרוס את השיער בכוונה ולעשות משהו שהוא אולי לא נוח בכוונה אתה סוף סוף חופשי מכל ההתעסקות הטיפשית של ההרגלים המטומטמים שלנו.

לפעמים אתה שומע על אנשים שנגמלים מסיגריות שרק עושים את התנועות, כי החלק הזה- של התנועות המוכרות האלה, ממכר. כך גם כולנו.

מכורים על הדרך המסויימת שאתה מסיט את השיער מהעיניים, והכיס המסויים שבו אתה בדרך כלל שם את הדברים שלך.

מכורים אל הדרך המסוימת שבה אתה מחזיק עיפרון או משחק בשעון שעל מפרק היד השמאלי.

אנחנו כל כך רגילים לשגרות הקטנות שבונות לנו מסגרת שאנחנו אפילו לא שמים לב.

אז דמיינתי שאני שוברת כל אחת ואחת מהן. מפסיקה לסדר את הפוני בצורה המסויימת שלי.

מפסיקה ברגע זה לפוקק את האצבעות.

מפסיקה ממש עכשיו ללכת הלוך ושוב כשאני מדברת בטלפון.

וקופצת אל הגשם.

נותנת לעצמי להירטב מתחת למפל יחד עם מישהו אהוב,

ספונטני.

רוקדת סטפס בגשם.

ושיזדיין הפוני.