תגיד משהו אמיתי

"תגיד משהו"

שתקתי.

רציתי להגיד לה, אך זה היה אחד מאותם רגעים שבהם אף מילה אבן שושנית לא תשיג את מטרתה ותתאר את ההרגשה שלי.

הסתפקתי במבט.

תמיד חשבתי שמבט אמיתי אשר מגיע במשלוח מהיר מהלב משמעותי הרבה יותר מכמה מילים סתמיות אשר נזרקו באיזה סרט אמריקאי משוכפל. הרי מילים באות לאחר מחשבה מרובה, הן תמיד נשמעות ונראות אותו הדבר, ואילו מבט הוא אינסטינקט, תביעת אצבע ייחודית הכוללת בתוכה זוויות הרמת גבה, קווי מתאר של הקמטים במצח ועיניים צלולות כדף נייר המוכנה להיכבש בפראות על ידי דיו יצירתית. לכן ניתן למצוא בפשטות המבט את האמת הטהורה ואין צורך במשלחת חיפוש ניטראלית.

היא הבינה את מבטי, כמו שרק היא יודעת, אך הוא לא הספיק לה, לא הפעם. לפעמים אנחנו צריכים הוכחות, חוזה מילולי או כתוב, לא משנה, אבל תחושות ורגשות אשר מתרחשות בתדר רגשי עמוק צריכים גם להיות מבוססות על הוכחה ממשית בכדי להציג בפני בית המשפט החברתי, היא רצתה חותמה רשמית ממשרד האהבה.

"תגיד משהו", היא התעקשה. עיניה היו לחות, ודמעותיה המתינו ללא מנוח על קו הזינוק מוכנות לצנוח במרירות במורד הלחי במקרה שמילותיי יפגעו בעצב ערום.

המשכתי בשתקתי.

התכוונתי לדבר אך מוחי סירב לשתף פועלה. הוא עמד על שלו, ולא היה מוכן להתפשר על כך.

פחדתי.

בכל מקרה אני מפסיד כאן, או חברת אמת או את עצמי, האמת שלי, לא משנה מה אגיד או איך אגיד זאת.

"אני אוהב אותך, את הנפש התאומה שלי, אבל לא האישה שלי. "

איך אפשר להגיד דבר כזה, איך המשפט הזה בכלל יכול להישמע הגיוני, אפילו אליעזר בן יהודה היה קופץ משלט הרחוב ועובר לשפה אחרת. נכון, אין הגיון, אבל מה הגיוני, כל מי שהוא הגיוני הוא אומלל, הגיוני זה הדרך של החברה לנפץ לנו חלומות ולהחזיר אותנו למוטב, כי חס וחליליה אם היינו הגיוניים הינו מאושרים, ואף ממשלה לא מוכנה לקחת אחריות על אזרחים מאושרים, עוד לא נצטרך אותם והם יצטרכו להיות בתחתית הסולם החברתי והכלכלי.

אני מעדיף לשתוק. שתבין מה שהיא רוצה להבין, נמאס לי כבר לפגוע ולהיפגע מכך שאיכשהו אני תמיד הפוגע. לפגוע במי שאני אוהב ואוהב אותי בחזרה הרבה יותר חמור מלפגוע בעצמי בלבד, כיוון שבמקרה זה שני אנשים יפסיקו לאוהב אותי, אני והיא.

הסכר נפרץ ולא נתן לשום דבר לעצור את הזרם, גם לא לאצבעות הקטנטנות שלה אשר ניסו  לחסום באומץ את דמעותיה הזועמות. יש לי חולשה לבכי, זה מדבק כמו פיהוק מרקד, אני אוטומטית מתחיל לבכות, כך בשניות ספורות הכפלתי את כמות הדמעות על המיטה.

חיבקתי אותה בעוצמה עדינה, כן נשמע מנוגד אך כל כך נכון, הידיים היו עדינות, אך החזה שלי נצמד לנחם אותה בעוצמה.

ואז המשפט השטני יצא החוצה.

הוא היה חייב להשתחרר דווקא עכשיו, דווקא כשהיא הכי קרובה שניתן, המשפט יצא החוצה והסביר לה ברוע לב כמה אני רחוק מידי.

היא נעלמה מיד. נאמרו כמה מילים, נשמעו כמה קולות, אך שום דבר באמת לא קרה אחרי המשפט. זו הייתה פרידה תמידית ללא פרידה, אף אחד מאיתנו לא חשב שזו הפעם האחרונה שנראה אחד את השני, אבל מה מחשבות מבינות באמת במצבים כאלו. תמיד אומרים שהזמן מרפא את הכול, אבל לפעמים אפילו הזמן מרגיש כמו מתמחה בשנה ראשונה שאחד החולים שלו הגיע למצב סופני מוקדם מידי. היא נעלמה, ונשארו רק דמעות בצורה ללא תוכן על המיטה.

"אני אוהב אותך, את הנפש התאומה שלי, אבל לא האישה שלי. "

כמה גרוע המשפט הזה נשמע, כמה טיפשות צריך בשביל להוציא אותו לחלל העולם, כמה אמיתי צריך להיות עם עצמך בשביל להגיד אותו בקול שהוא מעבר ללחישה עצמית. הפסדתי בגלל המשפט הזה את הנפש התאומה שלי, החברה הכי טובה שבן אדם יכול לבקש מבן אדם אחר. ממש לא הגיוני, ואולי זאת הסיבה שאני עדיין מאושר למעט רגעים.