על יהדות גליפולי

 

 

      גאליפולי, עיר נמל קטנה בטורקיה האירופית, בקצה הצפון מערבי של מיצר הדרדנלים כ-135 קילומטרים דרומית מערבית מאיסטנבול. בנימין מטודלה, הנוסע היהודי מהמאה ה-12, מספר שמצא בגאליפולי 200 יהודים. נוכחותם של יהודים בגאליפולי מוזכרת גם בתקופת מלכותו של האימפראטור הביזנטיני מיכאל השמיני פאלאולוגוס בשנת 1261.

 

     הטורקים העותמאנים, שהשתלטו על גאליפולי בשנת 1365, הגנו על הקהילה היהודית כמנהגם עם שאר המיעוטים. אחרי שנת 1453 העביר מחמד השני יהודים רבים מגאליפולי לאיסטנבול. אלו ייסדו באיסטנבול קהילה משלהם שהיתה לאחת מקהילות יהודי איסטנבול. אולם במאה ה-16 היו בקהילה זאת רק שלושה או ארבעה חברים, ובמאה ה-17 נעלמה הקהילה וחדלה להתקיים.

 

      במפקד האוכלוסין שנערך בגאליפולי בשנת 1488/1489 נרשמו מספר יהודים. יהודים בגאליפולי שמשו כבנקאים, ובמאה ה-15 הם שילמו בעבור הזכות להתאגד ולפעול כאיגוד בענף הבנקאות. קבוצה של יהודים רומניוטים (יהודים שהגיעו לאירופה ישירות מארץ ישראל מאז חורבן הבית השני) חזרה מאיסטנבול לגאליפולי לפני שנת 1492 (שנת גירוש ספרד), אך מעמדם נשאר של גולים ואת מיסיהם הם שילמו באיסטנבול.

 

        בסוף המאה ה-15 עלה מספר היהודים בגאליפולי כאשר אל היהודים הרומניוטים הצטרפו פליטי גירוש ספרד ופורטוגל. משנת 1492 ובשנים הבאות אחרי גירוש ספרד, מצאו בגאליפולי מקלט מגורשי ספרד רבים. מספר משפחות מפליטי העיר סאראגוסה והנושאות את שם עיר מוצאן נהגו לחגוג שם בחודש חשוון את "פורים של סאראגוסה".  מתוך משפחת בן- חביב, שגורשה מהעיר זמורה בספרד לפורטוגל ומצאה אחר כך מקלט בגאליפולי, קמה בגאליפולי שושלת בת 18 רבנים גדולים כשהמפורסמים מביניהם היו יעקב איבן חביב, כותב הספר "עין יעקב" ובנו הרלב"ח (לוי בן חביב) הרב הראשי של ירושלים. בשנת 1853 חאג'י חיסדאי וארון מגאליפולי ייצג את צרפת, איטליה,אוסטריה, פורטוגל, דנמרק, וארצות הברית בפני השלטון הטורקי.

 

       במפקד האוכלוסין של שנת 1519, נרשמו 15 משפחות יהודים, שני רווקים, ושלושה סוחרים יהודים מאיסטנבול ששהו בעיר. בשנים 1520-1535 חיו בגאליפולי 23 משפחות יהודיות שהיוו 0.3% מכלל האוכלוסייה בעיר שמנתה 5,001 מוסלמים ו- 3,901 נוצרים. בשנים 1547-1557 נחקק צו ראשון בהקשר לספרדים והרומניוטים. הצו שיחרר את הרומניוטים מתשלום חלק מהמיסים העותמאנים וממיסי הקהילה מהסיבה שרובם היו דלי אמצעים בעוד ש"הספרדים" נחשבו עשירים ובעלי יכולת לעמוד בנטל. באותם שנים פורסמו גם צווים בהקשר ליריבות הכלכלית שהיתה בין הספרדים לאשכנזים בקהילה. אולם בשנת 1577 התלוננו ספרדים רבים על מצבם הכלכלי הקשה ועל אי יכולתם לעמוד בנטל המיסים העותמאנים. באמצע המאה ה-16 פורסמו בתוך הקהילה היהודית הוראות שמטרתן מניעת העברת נכסי דלא ניידי השייכים ליהודים לידי גויים ומניעת כניסת גויים לתוך הרובע היהודי. במאה זאת מנהיגי הקהילה הבולטים היו הרבנים יהודה אבן שאנגי וישי מורנו.

 

      בשנים 1600-1601 חיו בגאליפולי 30 משפחות יהודיות (שהיוו 1.72% מכל אוכלוסיית העיר), כולם ברובע היהודי. יהודים מקומיים היו גובי המיסים של העיר במשך המאה ה-17, אולם בשנת 1648 ה"אמין" של העיר סילק את היהודים מעמדה זו.

 

       השליחים רבי משה הלוי ויוסף הכהן בקרו את קהילת גאליפולי בין השנים 1668-1684, והשליח חיים יעקב ביקר בקהילה בשנת 1670. הנוסע שמואל בן דוד ביקר בגאליפולי בשנים 1641-1642 וכתב שמצא שם שני בתי כנסת, אולם נראה שהקהילה מאוחדת תחת מנהיגותו של רב אחד בלבד. בשנת 1656 פדו יהודים מקומיים אישה אשכנזייה ממזרח אירופה.

בשנת 1666 נכלא משיח השקר שבתאי צבי, על ידי אנשי הקהילה היהודית של גאליפולי, במבצר "אבידוס" שנקרא בלשון היהודים "מיגדל עוז" הנמצא בסביבות גאליפולי ומקום שביו הפך על ידי מאמיניו למרכז של "השבתאות". אברהם קרדוזו, חסיד של שבתאי צבי, ביקר בגאליפולי בשנת 1682 והוחרם על ידי הקהילה היהודית המקומית.

 

      רובם של יהודי גאליפולי עסקו במסחר וברוכלות אך היו ביניהם גם יצרני יין ששיווקו את תוצרתם באיסטנבול. אנשי עסקים יהודיים מגאליפולי נדדו לרגל עסקיהם למצרים, איסטנבול, בורסה, אדירנה, סלוניקי ורודוס. יהודים מגאליפולי ייסדו את קהילת צ'אנאקלה שנמצאת בצידו המזרחי של הדרדנלים לא רחוק מאתר העיר ההיסטורית טרויה.

 

     אחד מרבניה המפורסמים של קהילת גאליפולי, הרב מאיר דה בוטון (נולד בסלוניקי בשנת 1575) כתב ספר רספונזה (ספר שו"ת המכיל מאגר של שאלות ותשובות הלכתיים, אשר נשאלו על ידי הציבור הרחב, ונענו על ידי רב אחד או קבוצה של רבנים). הוא שירת את הקהילה במשך שנים רבות ומת בגאליפולי בשנת 1649.

 

     רבני הקהילה הבולטים במהלך המאה ה-17 היו שמעון בן חביב (נפטר ב-1712), ישי אלמוני ששירת כרב הקהילה בשנים 1665-1690, ורפאל בן חביב. רבנים אחרים ואנשי רוח במאה ה-17 היו אליעזר הכהן, יוסף ששון (נולד ב- 1570) ונתן גוטה. אב בית הדין של הקהילה באמצע המאה ה- 19, לפני שעזב לאיסטנבול, היה רפאל יעקב הלוי.

 

      במהלך המאה ה-19 שגשגה הקהילה היהודית מאוד. בין יהודי גאליפולי היו סוחרים, אמנים, ונושאי משרות ציבוריות רמות. רב העיר, הרב רפאל חיים בנימין פרץ, שהיה קודם דיין בית הדין של איסטנבול והגיע לגאליפולי אחרי שנת 1878, כתב שהקהילה היתה קטנה והיה עליה לאמץ את חוקי הדת של קהילת איסטנבול. במיוחד באותם המקרים שבהם מנהיגיה האמידים של הקהילה לא ידעו כיצד להחליט בענייני דת. רב מפורסם אחר של הקהילה בתקופה זאת היה הרב יעקב בן חביב (נפטר ב-1863). בסוף המאה ה-19 שירת הרב דוד פארדו את הקהילה במשך שבע שנים. ליהודים של גאליפולי היו קשרי מסחר וכלכלה ענפים עם הגויים המקומיים. רובם של יהודי גאליפולי דברו וכתבו לאדינו.

 

    ארגון "כל ישראל חברים" (אליאנס) ייסד בעיר גאליפולי סניף מקומי בשנת 1884. בארכיב של הארגון ניתן למצוא את רשימת החברים מקהילת גאליפולי וכן התכתבויות בין הסניף המקומי למרכז הארגון שבפריס. להלן רשימת חברי ארגון אליאנס בסניף גאליפולי כפי שמופיע בארכיון הארגון בפריס:

 

  

 

     רעידת האדמה שהתרחשה בגאליפולי ב-9 באוגוסט 1912 דווחה ב"בולטין דה לה גרנד לודז" בפריס. בדוח נמסר שבין יהודי גאליפולי לא היו נפגעים למרות שהרובע היהודי נהרס לחלוטין ובתוכו גם שני בתי הכנסת שהיו פעילים בעיר מתחילת המאה ה-19. בזמן רעידת האדמה חיו בגאליפולי כ-13,000 תושבים ובתוכם 2,560 יהודים. מספר זה כלל כ-400 משפחות עניות שחיו ב-285 בתים. היו שם כ- 100 חנויות של יהודים שמתוכן היו 15 חנויות של סוכנים, 20 חנויות מכולת, 7 חנויות לממכר נעלים, 6 סנדלריות, 7 חנויות חמרי בנין, 8 משרדים של בנקאים ומספר חלפנים, 3 חנויות שטיחים, 2 סוחרי תבואות, 4 מרפדיות, 7 חנויות בדים, 3 חנויות כלי זכוכית, 3 חנויות ממתקים, 4 מצבעות.

 

     בכדי לעזור לנפגעי הרעש הוקם בגאליפולי ארגון הצלה והצדקה ובראשו מספר חברים ממנהיגי הקהילה היהודית המקומית, מתוכם אנשי ועד בתי הספר וגבאי בתי הכנסת. את שמות היהודים שהיו פעילים בארגון הצדקה וההצלה ניתן למצוא בין חברי "כל ישראל חברים" משנת 1884: שמריה אבולעפיה, יעקב חיסדאי, עובדיה חביב, חיסדאי חביב, חיים סמרל, אברהם אשכנזי, ניסים אקריש, בכור האמוגלו, ידידיה בן אלטבב, דוד מיזיסטרנו, פרסיאדו יוחאי, גבריאל יוחאי ויוחאי נוסף ששמו הפרטי לא ברור.

 

     בנוסף לרעידת האדמה פרצה באזור גם מלחמת הבלקן ולעיר זרמו פליטים רבים כולל יהודים. וועד ההצלה גם תמך ועזר לפליטים אלו.

(מלחמת הבלקן הראשונה התנהלה בתקופה שבין 8 באוקטובר 1912 ובין 18 במאי 1913, בין הליגה הבלקנית, שכללה את בולגריה, סרביה, מונטנגרו ויוון ובין האימפריה העות'מאנית. כתוצאה ממלחמת הבלקן הראשונה איבדה האימפריה העות'מאנית כמעט את כל הטריטוריות שלה באירופה, אך הטריטוריות שנכבשו על ידי הליגה הבלקנית שמשו סלע מחלוקת עליו התנפצה הברית וסיבה עיקרית לפתיחת מלחמת )

 

     משנת 1933 הוכפפה קהילת גאליפולי מבחינה דתית אדמיניסטרטיבית לרבנות של מחוז צ'אנאקלה. זאת עקב העובדה שהאוכלוסייה היהודית של העיר גאליפולי התדלדלה מאוד כתוצאה של הגירה מאסיבית שהחלה כבר בראשית המאה ה-20. יעדי ההגירה העיקריים היו ארצות הברית, איסטנבול וארץ ישראל. בזמן מלחמת העולם השנייה נשרפו שנים משלושת בתי הכנסת. בשנת 1948 חיו בגאליפולי כ-400 יהודים בלבד, ובשנת 1951 נספרו בגאליפולי כ-200 יהודים. בשנת 1970 חיו בגאליפולי מספר מועט של משפחות שעסקו בעיקר במסחר ובתעשיית שימורי הדגים. בשנת 1977 נספרו בעיר רק 22 יהודים שמתוכם 4 צעירים בלבד.

 

     המשפחה היהודית האחרונה שעזבה את גאליפולי היתה משפחתם של סולומון ורוזה סיוואג'י (לשעבר פסי) אשר מתגוררים היום בישראל באשדוד. היהודי היחיד שעדין חי בגאליפולי ( (ושומר על הגחלת) הוא רמי סיוואג'י, בנם של סולומון ורוזה.