עַמְך עַמִי
הכותרות זעקו אליה מן העיתון:
"גורמי גיור חרדים קוראים להקפיא לאלתר את פעילות הגיור הצבאי.
הרבנות הראשית החליטה להקים ועדה שתבדוק את כשירותם של הגיורים הצה"ליים."
בלילה התהפכה רינת על משכבה והתקשתה להירדם. במצב של נים ולא נים בין ערות לשינה, זמזם באוזניה קולו של הרב הצבאי אשר נאם בפתיחת הקורס לגיור בפני כיתה של כעשרים חיילים, סיפר את תולדותיה של רות המואביה וציטט פסוקים ממגילת רות, פסוקים שידעה בעל פה עוד מבית הספר:
"כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוהיך אלוהי; באשר תמותי אמות ושם אקבר"
"...ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך ותלכי אל העם אשר לא ידעת תמול שלשום".
לבסוף נרדמה וחלמה על סבא שמעון וסבתא קטיה, הסבתא שנפטרה לפני כשנה ממחלת לב ממושכת. גם היא עזבה אב ואם והלכה אחר האהבה לארץ אשר לא ידעה, ובאדמתה נקברה. היא נטמנה בחלקת הלא יהודים, כי אלוהיו של בעלה לא הפך לאלוהיה, מאז ימי נעוריהם הסוערים לא היה כבר אלוהים בלב איש מהם.
* * *
נער היה בארץ רוסיה ושמעון שמו, סמיון בלשון בני המקום, בן בכור לחנה ומנחם ונכד לרב יהודה הכהן. והנער טוב מראה וכליל מעלות, נבון ובר לבב , וידברו הכול בשבחו וינבאו לו גדולות ונצורות.
ובבית הסמוך למשפחתו חיה משפחה מבני הערלים ולהם בת ושמה קטיה, נערה יפת מראה, עיניה כתכלת השמים ושיערה כשיבולי הקמה הנישאים ברוח. וישחקו הנערים יחדיו, ויגדלו, ולא ראו הוריהם בעין יפה את משחקיהם ויפרידו ביניהם וימנעו מהם להתרועע.
ויגדל שמעון, וייתן עינו בנערה בהיחבא ויצפה הליכותיה, וירא כי טובת מראה וטובת לב היא עד מאד. ונקשרה נפשו בנפש הנערה ואף היא השיבה לו אהבה, ויגנבו רגעי התייחדות מעטים הרחק מעיניהם הצופיות של ההורים. ויטעימה נשיקות פיו ויגמע בצמא נשיקות פיה, ויימס לבבם ויבכו, כי תהום פעורה לרגלי אהבתם ולא ידעו את נפשם מרוב צער.
ויכסו עבים חורשי רעה את עין השמיים, ויישמעו בארץ הלמות תופי מלחמה. ויפשטו בני החושך מארץ אשכנז כארבה על פני היבשת ברכבי פלדה פולטי אש ובציפורי מתכת זורעי מוות. וירבו האלמנות והיתומים כחול אשר על שפת הים, ותיאנח הארץ מרה מלחץ הנוגשים.
ויטכסו עצה בני הבלייעל, ויוציאו צו להשמיד ולבער מן הארץ את זרע ישראל, כי הייתה עינם צרה בהם על כי צלחו מאד. ויאסרו עבדי הצורר ומשרתיו את בני ישראל בהמוניהם, וישלחום מבתיהם במרכבות ברזל ארוכות, ויפרידו איש מאשתו ואבות מבנים, ויכלאום במחנות מוות, וימיתום במיתות שונות ומשונות ויעלום באש המשרפות.
ויזעקו בני ישראל, ותעלה שוועתם השמימה, ואין שם קול ואין שם עונה.
ויהי עם אור ראשון, ויפשטו קלגסים מזוינים על בתי היהודים בעודם נמים את שנתם, ויאספו מזקן ועד טף, ויגררום בצעקות וגידופים מבתיהם כשרק בגדי השינה לעורם, ויאספום ברחבה שבמרכז מושבם. ויעלו זעקות הנשים ובכי העוללים וימלאו את חלל האוויר, ותשמע אם שמעון על הרעה המתרגשת עליהם, ותאמר לבנה בכורה: הסתתר בני ותחיה. ולא אווה להיפרד מעליהם. ויאמר גם אביו: הצל עצמך בני פן תאחר המועד, תקים לך זרע ולא ייכרת שמינו. ויתחננו עד שנעתר, ויזחל מתחת לבית ויסתתר. וישמע את זעקות השבר עוד שעה ארוכה, ויתייפח מרה. וישקוט הרחוב, ותהי הדממה זועקת.
ויישאר שמעון במחבואו כל היום ההוא; וייצא עם ליל, ויתדפק על דלת ביתה של קטיה. ויפתחו לו, ויכניסוהו, וישקוהו ויאכילוהו וישכיבוהו לישון. ועם שחר צררו פת בירק ואמרו לשלחו מביתם, כי גדולה יראת הקלגסים בליבם, כי מות יומת איש אשר יושיט ידו לאיש מישראל. ותתחנן הנערה על נפשו של הנער לבל ישלחוהו הוריה לגורלו וייפול בידי מבקשי נפשו, ותזיל דמעות הרבה. וינחמו הוריה ולא שלחוהו, ויטכסו עצה. וימלט אותו אבי הנערה בעגלה עמוסת חציר, ויביאו לכפרו הנידח של סבו, הרחק מלפיתת ידו של הכובש.
והאיש בא בימים מאד, ויאמר: ישב הנער איתי עד יעבור זעם, ימתיק את בדידות זקנתי ויהא לי לעזר. ולא ירא מפני הצוררים כי אמר: כבר מלאו ימי, אחת היא לי אם אחיה או אמות, אך הנער רך בשנים הוא ועוד נכונו לו חיים. ויציגו כנינו בפני שכניו, ויאהב אותו כבשר מבשרו. וידור עימו שמעון ג' שנים.
ויינגפו הצוררים וקלגסיהם, וידומו הדי מלחמה, ותכלה הרעה מן הארץ. ויישק שמעון לזקן ויחבקו, וייפרד מעימו, וייקח צקלונו וילך ברגל, וייסע ברכב, וישוב לבית הוריו. ולא פתחו הדלת בפניו, כי זרים ישבו בו. וייגש לבית השכנים, וישמחו לראותו חי, אך את הנערה לא מצא, כי רחקה לעיר הפלך לרכוש דעת. וישאל על בני משפחתו ויענו כי איש מבני ישראל לא שב, כי נקצרו בידי הצוררים. ולא אווה להאמין, ויחכה, ויקווה, ויתייסר, ונכזבה תוחלתו, ויתאבל ימים רבים על הוריו ואֶחיו.
ויקום, וייסע לעיר הבירה, וירכוש דעת, וייתן ידו במלאכת הרפואה, וירפא חולים, ויעשה חיל ויקנה לעצמו שם.
ויכסו שוב עננים שחורים את עין השמים; ויקום צורר חדש, מבני הארץ, ויטיל מרותו ויכביד עולו על התושבים כולם, באין הבדל אם מזרע ישראל או מבני המקום, ותמלא הארץ חיל ורעדה ומחנות עבודת פרך. וייאסר גם שמעון, ויכבלוהו באסורים, ויגלוהו לפאתי צפון, לארץ הכפור, ויתענה קשות. ויפגוש שם את קטיה, ולא הכירה תחילה כי התענתה והתייסרה עד מאד. ותחדש אהבתם ימיה כקדם, ויישבעו אמונים זה לזו, ויבואו בברית הנישואים. ויתמכו איש באשתו ואישה בבעלה, וישרדו, וישובו מגלותם.
ולא מצאו להם מנוח בממלכת הרשע. וישמע שמעון על מדינת היהודים עולת הימים, ויקרב לאוהבי ציון, ויחלום על בית במדינת היהודים. ותאמר לו קטיה אשתו: כי אל אשר תלך – אלך, עמך – עמי.
ולא יכלו ללכת ולעלות ציונה, כי ירד מסך הברזל ונשאר נעול ימים רבים. ותהר קטיה ותלד בת ויקראו לה נדייז'דה, תקווה בשפת עבר, כי אמרו: עוד לא אבדה תקוותנו. ותהר שוב ותלד בן, ויקראו לו מנחם על שם סבו המת, מוניה בשפת המקום.
ויהי מקץ עוד שני עשורים, ויתרומם מסך הברזל לשעה קלה, ויחמקו שמעון ובני ביתו מממלכת הרשע ויעלו ציונה. והבת נדייז'דה, היא תקווה, כבר אשת איש, כי באה בברית הנישואים עם איליה, הוא אליהו, מזרע ישראל אף הוא.
ויקימו ביתם באשדוד שבשפלת החוף, ויחיו, ויעבדו, ויקוו. ותלד תקווה בת לאליהו בעלה, ויקראו שמה רינת, כי אמרו: גיל ושמחה באו עלינו. ותוסיף ותלד עוד שני בנים.
וייתן שמעון ידיו בעבודות בזויות, כי שמו אבני נגף לרגליו מלעסוק במלאכת הרפואה. ותמרק אשתו בתים של אחרים, כי לא יכלה לעסוק במלאכתה, מלאכת ההוראה, כי עברית קשה שפה. ומקץ ימים הרבה, ויעלה בידיהם לגבור על אבני הנגף, ויעלו כפורחים.
ויישמעו שוב בארץ הצבי רעמי מלחמה; ויאזור מנחם בן שמעון וקטיה חגורו, וייצא לקרב וייפול חלל, ויעטרוהו כגיבור חיל, ויימסרו להוריו אות ומופת. ויקבר מחוץ לגדר, כי אמו לא מזרע ישראל היא. ויתאבלו עליו הוריו, ויחלש לב אמו מצער, ותמות מקץ שנים אחדות, ותקבר אף היא מחוץ לגדר.
ותגדל רינת בת תקווה ואליהו, ותלך לשרת את ארצה, ותלבש מדי זית....
