אלון אשתר
דלת המקלחת פתוחה למחצה כהזמנה מרומזת. ריח שמפו ועור נקי ורענן כשביל קליפות תפוזים. הוא ניגש לשם בבגדי העבודה שלו, עיתון מקופל בכיסו האחורי. צמד סיגריות מגיח מקדמת חולצתו כקליעי נייר. הוא רוכן פנימה, אדי מים חמים מלטפים את עורו.
"Here is Johnny," הוא אומר.
היא מפסיקה לאיטה את תנועות הניגוב שלה, מביטה בו בכמעט-חיוך. גופה עטוף מגבת כמומיה סהרורית ורטובה.
"הקדמת," היא אומרת.
"מי שרוצה להספיק יותר..." הוא מושך בכתפיו.
"קפה?" היא אומרת.
ניד ראש מצידו.
הוא מפנה לה את היציאה. כתפה נוגעת בחזהו קלות וידה נוגעת, במתכוון או שלא במתכוון, במפשעתו.
במטבח.
מהחלון נשקפות קופסאות ענק זכוכיתיות ונוצצות. רצועות שמש זהובות על פורמייקה תכולה. צנצנת עוגיות משתלטת על מוסף הכלכלה. הדלתות ברדיו. "אני איש הדלת האחורית," אומר ג'ים מוריסון.
הוא חוקר בעיניו את גופה שעה שהיא מרתיחה מים, מתכופפת להוציא כפית מהמגירה. שמץ מממלכתה הסודית נחשף תחת הקיפול המגבת. הוא מצית סיגריה ומעיין להרף עין במדור הכלכלה. נפט בדרום, כרישי נדל"ן מקריחים, אגרת כבישים.
היא מוזגת לו קפה ומוסיפה הל וסוכר במינון מדויק. הוא עוקב בחיבה חמדנית אחר כף רגלה המגרדת את ישבנה. עשן נפלט מנחיריו לכיוונה. היא שואפת את העשן לתוכה כאילו היה קטורת ריחנית.
"גם אני רוצה," היא אומרת.
"חשבתי שהפסקת," הוא אומר.
הוא קם אליה ומניח סיגריה בין שפתיה הפשוקות. קנה הסיגריה שלו נצמד לשלה. הסיגריה ניצתת בהבזק עמום כלפיד מיניאטורי. בירכה נחה בין רגליו. מגע המגבת רך כנגד חולצתו הגסה. קני הניקוטין שלהם מרקדים ימינה ושמאלה כמתאגרפים חמקניים.
ולפתע הוא לא יכול יותר. הוא מעיף את הסיגריות לרצפה ושפתיו נסגרות על שלה, טועמות דם ועור.
"הקפה," היא מנסה לומר.
"שיזדיין," הוא אומר ויונק את האוויר מגרונה. כפות ידיה על לחייו ואצבעותיו מסלקות את המגבת במשיכה. פיו מותיר שביל של נשיקות על פניה, שדיה, בטנה.
"החלון," היא לוחשת. "הוא פתוח."
אפו נדחף לשקע טבורה. "כשהחלון פתוח המיטה רועדת יותר," הוא אומר.
היא מושכת אותו אליה, ירכיה ננעלות על ישבנו. הוא מצחקק כשהיא פורמת את רוכסן מכנסיו ומנחה את אודיסאוס אל ביתו. ידיו עוטפות אותה כאוהל עשוי מעור אנוש. שדיה מגירים דם וחלב לשפתיו הפצועות, זיפיו מחטי אקופונקטורה של צמרמורות על מפת העולם של עירומה. המטבח נמוג ומתמוסס כהזיית חמסין. השמש החודרת פנימה במציצנות כמו פריסמה
מעל שטיח של דיונות. חיוכה המונה ליזאי הוא סמן לנווד תאב פורקן
שד עשוי מחול מרקד כדרוויש מטורף מחום
מסיט את פתח האוהל וחומק פנימה
ידה על להבת הנר ורעלת שערה
מפתה את ידו השלוחה
אין פקטור טוב מסוד
אין מניע מוצלח מתשוקה
כולו מיתר המחכה ליד שתפרוט עליו
שתי לשונות ארוכות ומתפתלות כנחשים
נכרכות זו סביב זו במעין פולחן קדמוני
ומעל ראשיהם תלוי שעון הזהב של בעל האוהל
מיטלטל בקצב תנועותיהם כמזכיר להם שזמנם קצוב
אבל הוא שד-מדבר, הוא עופרית נטול גוף
זאוס החומד את אלקמנה בחליפת בן תמותה
הוא רוח חסרת פנים, חור במציאות שמטפטף נשכחות
על בשרן של אלמנות הזהב השחור
תיכף הוא יעלה על סוס ירח וידהר לדרכו
והיא תשטוף את ריח הנווד הזה מפיה במור ולבונה ונרד
ובעוד איבריהם מוכי הרעב מקיימים את נוסחת הממשק הביולוגי
לוחצים ונדחפים ומגירים זיעה ונשיפות חנוקות
קורסים זה לתוך זו כטובעים בחול
וקצות אצבעותיהם הוגות
שירת-בשר ורודה
מתערסלת
מסתלסלת
מתערטלת
הוא שומע את צוויחת הציפור/צלצול השעון המרוחק
ורוח מזרחית/ רדיו ישן שר באוזניו
"אתה רץ ורץ להספיק את השמש, אבל היא שוקעת"
אין ברירה חייבים לגמור
השעון דופק והמלאכה מרובה
חייבים להאכיל את מפלצת הברזל ולהסתפק
בחורי המציאות הקטנים הנקרעים לפרקים בקרקע היבשה
אז הוא מוריד את הגרזן
נאנק כאילו ביתק את בשרו-שלו
האדמה רועדת ויריעות האוהל נקרעות
כבאיבחת סכין אלימה
נפט לבן פורץ-גועש ומטביע את זעקתם המשותפת
ורגע לפני שהוא נשמט מעליה רפוי כגוויה
הוא נושך קלות את השקע שבין כתפה לצווארה
ופוגש בעיניה הנפערות, החיות, המתות
כאילו גופה הוא כליא ברק
היא גומרת
היא נגמרת
היא יודעת שזה
גמור. הוא קם מעליה ואוסף את הזין לתוך המזוודה של מכנסיו. ידו סוגרת את הרוכסן בתנועה מרושלת. היא מלקטת טיפות לבנות מעל ירכיה ומלקקת אותן באצבעות רועדות במקצת. שערה פרוע כלאחר סופת חול. וריד פועם במצחו כאצן מתנשף.
"הקפה שלך," היא אומרת בחצי קול.
הוא נוגע בספל בגב כף ידו. "קר," הוא אומר.
הוא מניח אצבע בשקע צווארה. היא לוכדת את האצבע בסגירת ראשה וכתפה יחדיו.
"אני חייב לזוז," הוא אומר.
הוא פונה לאחור, העיתון לח ומקומט. היא נותרת שעונה על הדלפק, המגבת בחיקה כילד נשכח. אט אט היא מתכופפת ומרימה בדל סיגריה מעושן כליל, עשן קל נידף ממנו כטפיחה אקראית של זיכרון. ברדיו מדברים על נפט במדבר, יפריח את השממה, יבריח את הנשמה.
