צבעה של תרבות
כתב: שרון שפירא
הייתה זו שעת בין ערביים. השמש החלה בשקיעתה. הרוח פסקה בדיוק, וצמרתו של העץ היחיד והגבוה לא נעה. לפתע נשמע קול רעש שהפריע את השקט בביצה. היה זה קול משק כנפיהם הגדולות של שני בעלי-כנף. ראשון צלל למים בשפת הביצה שליד העץ הגבוה, אווז לבן מצח. אחריו נחת ממול נשר אמריקאי שחור, הידוע גם כ-עיטם לבן ראש ממשפחת הניציים. תשושים היו מהמרדף שניהלו לאורך מסעם מארצות הצפון לארצות הדרום החמות.
הביט האווז הצפוני לצדדיו ואמר "המקום הזה מוכר לי. אם אינני טועה ביקרתי כאן בעבר. יש כאן ביצה גדולה ומימית, ועצים עתיקים ורחבים בצידה. אני זוכר שהייתי כאן פעם."
"מתי בדיוק?" קרא לעברו הדורס הגדול.
התאמץ האווז לזכור, נע ונד בביצה, אך ללא הצלחה. נחליאלי קטנטן, שמע אותו, יצא מקינו בקרקע שלאורך הביצה, התעופף קלות לכיוונו, ואמר "לפני שישים שנה! אבותיך הבריטיים פקדו ביצה זו, ואף ניהלוה."
"שלום לך ציפור שיר" ברכו האווז, והוסיף "על פניו נראה שדבר לא השתנה כאן מאז."
"קוראים לי נחליאלי, ואתה טועה! הכל השתנה בביצה. נעלמו האווזים, הטווסים, הנשרים והשמות הגדולים, ובמקומם נתרבו המקומיים הקטנים, שלווים כשרים וקדושים, יונים חסרי מרץ, ניצים לאומניים, ציפורה נסיכה שקוראת קדימה ועפה לאחור, ופרס ותיק ויחיד, שהחליף בולבול נשיאותי."
"והגדולים?"
"היענים טומנות ראשן בחול, חסידות וחסידים הפכו קדושים מעונים," פרט הקטן, "ודיה אחת, לצרה בשעתה."
השמש כמעט ושקעה, שלחה קרניים אדמדמות אחרונות לכיוונם, מסגירה בפעם האחרונה ביצה חשופה וכהה. באותו הרגע הבחין האווז שהעץ שלידו נעמד, הנו העץ היחידי בסביבה, ושאל "והיכן מקננים הם בדיוק?... כלומר, להיכן נעלמו העצים?"
"נכרתו מזמן," הסביר דק המקור, "לצרכים תעשייתיים כמובן."
"כמובן!," ענה האווז בהדרת חשיבות. "דע לך שגם אצלנו באנגליה כורתים עצים עתיקים וחשובים כדי להקים שולחנות עגולים לאלפי צאצאי "אבירי השולחן העגול" שהיו א-פוליטיים ולחמו למען אידיאל עתיק וחשוב של שיווין וצדק."
אמר הנשר "אצלנו באמריקה יש "שולחן עגול" אחד בלבד המיועד למאות של אבירים א-פוליטיים צעירים שהחליטו לעשות דברים חשובים למען הקהילה המקומית בסביבה בה הם חיים."
"צר לי לאכזבכם, אבל אצלנו העצים נכרתו, והביצה יובשה בחלקה על-ידי טייקון מקומי כדי שיוכל לכרות את מינראלי הביצה, ואף להפיק גז."
"גזלן התכוונת" צחקק האווז.
"ולא, אצלנו אין שולחנות עגולים כשלכם, פרט לשולחן ממשלתנו שנתנה לו ולעשרות חבריו חסות, כלומר זכויות הכרייה," המשיך והתנצל הנחליאלי.
"דמי חסות" אמר האווז
"דמי קדימה," תיקנו הנחליאלי, "ובמעטפה!"
"שולחן עגול א-פוליטי, דווקא לממשלה פוליטית?" התפלא הנשר.
"מדוע מתפלאים אתם שעגול שולחנה של ממשלתנו הנבחרת, חישבו, מתי ראיתם קרקס שצורתו אחרת?" צחק הנחליאלי.
"הרומז אתה שגם אצלנו מדובר בקרקס?" שאל הנשר.
"ודאי! הלוא אתם בעלי חיים כמונו, לא?!... וככאלו לכם ולנו, לכולנו, מכנה משותף אחד הקרוי אינטרסים, כלומר שיפוט לפי עלות-תועלת ובעיקר רווח, שצבעו מוכר גם לכם."
"ומה עם אידיאלים כצדק ומוסר שהשאירו לכם אבותינו?" התפרץ לבן המצח לעומתו.
"ידידי התמים, צבעם של אלו כהה לחלוטין, ומזמן שלא ניתן לראותם במימי ביצתנו הכהים, וגם לא בביצתכם הבהירה. ביצתנו שונה במהותה מזו של ימי אבותיך. היום מופרטת וממוסחרת היא, ואף שינתה שמה ל-"שמורת טבע". ובטבע שבה, יש יותר סירחון, בוץ, ומים עכורים, ובם במקום צפרדעים שוחים כרישים, כרישי נדל"ן שעוקצים גרוע מיתושי מוסר מזמזמים!. לא פלא אפוא שהמוסר היחידי השולט בה הוא מוסר כפול," פרט הנחליאלי.
"וחובבי הטבע, היכן הם?" המשיך האווז.
"במרכז המבקרים! וזה כמובן לאחר ששילמו את מחירו של כרטיס הכניסה לכיסו של אותו הטייקון."
"והיכן מוצאים אצלכם קצת טבע ירוק לרפואה?" התעניין הנשר.
"מצטער! כאן אין טבע ואפילו הרפואה שחורה. הירוק היחיד בנמצא כבר מזמן אינו ירוק, צבעו כסף!" ענה הנחליאלי. "כסף הוא צבע החוק בביצה. והחוק גובר על מוסר וקובע מעמדות. ובאין אכיפה, מתאפשר גם ללא חוקי לקבוע מעמד ויופי ללבן ובמיוחד לשחור."
"איזו שטות זוהי! בארצנו כבר מזמן הצבע לא קובע מעמדות. שחור ולבן אחד הם" הבהיר הנשר האמריקאי. "רק לפני שנתיים התמודדו אצלנו הפילים הלבנים והחמורים הצבעוניים על מלכות היער, וראה איזה פלא, בתום ההתמודדות, נבחר החמור השחור למלך, וכולם אמרו "הגיעו ימות המשיח."
"ובאמת הגיע המשיח?" שאלו הנחליאלי.
"לא!" ענה הנשר, "חלפה שנה, ועוד שנה, ו... משיח לא בא!. האמת שחיות היער שלנו כיום מאד מאוכזבות ועצובות."
צחק הקטנטן, "מי שלא יודע שהמשיח מגיע רק על חמור לבן, הוא באמת חמור!, וככזה מה הפלא שאחרים רוכבים על גבו."
הדורס השחור הגדול נעלב, והעוף לבן המצח הטיח בנחליאלי שחור הסינר בחזה "אתה חצוף וגס-רוח, תתנצל!".
"אתה הנרדף מגן עליו? אכן ימות משיח. לו הכרתם אותנו כיאות טרם בואכם, הייתם ודאי מודעים לכך שחוצפה וגסות-רוח הם נכסי צאן ברזל בתרבותנו."
"למה כוונתך?" התעניין האווז.
"אתם צריכים להבין שאצלנו כבר מזמן כל חמור מלך, וגם להיפך. רק לפני כשנה האריה שלנו חגג נצחונו במסע הבחירות, והזמין את כל בעל-החיים כדי שידעו מיהו המלך. במסיבה הסתובב חמור אחד שברך בקול "כל טוב אחי, לאחי מזל טוב..." כששמע האריה את קריאתו "אחי", תפסהו בחזקה וכעס "הכיצד אריה כמוני, הופך לאחיו של סתם חמור!!!". "תירגע אחי!" השיב החמור, "גם אני פעם הייתי "מלך", אך היה זה מזמן, לפני שכמוך ניצחתי מערכת בחירות ..."
"אבל לא נעלבתי מכך שקראת למלכי חמור, אלא מהכינוי הגזעני שחור," השיב הנשר.
"בארצנו שחור זה רק ציון עובדה, ו-"להוציא שחורים" זאת בכלל קוסמטיקה ולא גזענות. יתרה מזאת, כיום זה האינטרס הציבורי. חלק עושה זאת בגלוי, ואחרים בנסתר, אבל כולם פועלים להרחקת השחור והאחר ממשפחתם ומרכושם, ואף לסלק אותם מהביצה."
"לסלק אותם?!" חזר הנשר אחריו בכעס, "תתביישו לכם!"
"בושה?, בושה זה לחוש אשמה בגלל שאחרים רוצים שתחוש כך. ולמה? פשענו, אולי רצחנו?" הצטדק הנחליאלי.
"כי מעשכם משפיל וחסר תרבות הוא. ובכלל, ידוע שבכל עדר ישנה כבשה שחורה אחת," השיב הנשר.
"כבשה אחת יותר מידי," השיב.
"ולך אישית אין בעיה עם השפלה?!" שאל האווז מפוספס הגחון, "הלוא גם לך גווני שחור."
"לא, לי אין! לכם המפוספסים יש!" צחק בעל הפסים הלבנים, "מבחינתנו מספיק מעט הלבן שבי, כדי לחוש כ-"לבן במלואו" היכול להלבין פניהם של שחורים ואפורים."
"מפתיע שזה מגיע ממך," התרגז הנשר, והזדקף.
לרגע נעתקו המילים מפי הנחליאלי ונשתרר שקט. בתוך ים החושך הכללי שהציפורים הכהות נבלעו בו, בלטו כ-אי לבן הפס הרחב שבמצח האווז, וראשו הגבוה של הדורס שהיוו ניגוד לגוו הנחליאלי הדק והלבנבן.
"אל תופתע נשרק'ה!, גם אני ומשפחתי עברנו טקס השפלה זה כשהגענו לכאן בראשונה. קוראים לזה זובור, וזה חלק מתנאי הקבלה בביצה. אני רק ממשיך המסורת," הצטדק בשנית הנחליאלי כשנוצות זנבו נעות ללא הרף. "תרשו לי לספר לכם מעט על תרבותנו" אמר בקול מצקצק, "בעיקר על צבעה ומסורתה, איך ברפת כשרה אחת ולא רחוקה, החליטו הפרות הקדושות שצריך לסלק את כל החיות השחורות כי אינן מספיק כשרות. בא נציגן, שור ספרדי כהה עור, לאריה ואמר "צריך לסלק מייד את כל הנמלים והזברות השחורות לרבות ילדיהן, כי עבודה שחורה זו עבודה זרה."
"וממתי פרות קדושות מבינות בעבודה? ועוד בעבודה זרה," שאל האריה.
"אמנם עבודה בכלל זרה היא בעינינו, אך עבודה שחורה בשבילנו אינה זרה!, אבל עזוב אותך מעבודה, כי אנחנו מבינות בעיקר בשחור ובשחורים, ואילו מסכנים המסורת ואותנו."
"טוב!..., ככה זה גם עם כל ה-"שחורים" הקדושים" כולל במועצה" הסביר האריה המלך, "הבעיה איננה עם אילו שכבר כאן, אלא עם הנחיל שבדרך."
כעס השור "אבל גם אילו שכאן מפריעים!, בעיקר לנו!, כי איך יכולות אנו פרות קדושות ולבנות לגור ברפת אחת עם זברות שחורות פסים ולא טהורות?"
"ובמה אתן יותר טהורות מהן?!, ודאי שלא בצבע!, הרי גם לכן יש כתמים שחורים בגוף ."
"איך אתה בכלל יכול להשוות, הרי הכתמים השחורים שלנו מגיעים מהלב והנשמה!. ובכל מקרה אני מודיעך שהחלטנו להגביל את הכניסה שלהן אלינו. הפר הזקן תלה שלט "אצלנו מוכרים אוכל ודיור רק לחיות כשרות ודמוקרטיות."
"מה שעשיתם זה גזעני ובכלל לא חוקי וכשר," קבע המלך.
"ממתי אריות טורפים מבינות בכשרות?"
"מאותו היום שאתן הפרות הקדושות מבינות בדמוקרטיה וחוקיה."
"מי אתם שתטיפו לנו מוסר?! ראיתי את המסקנות שלך ושל חבריך החזירים מאצולת הג'ונגל בדבר פער המחירים במגוריהם של החיות בשטח הג'ונגל. מחיר המגורים מזמן כבר לא נקבע בירוק, רק בלבן."
"ומה לעשות שאצלנו כולם רוצים להיות לבנים ובסביבה לבנה, זה מעלה את המחיר," צחק המלך.
"התכוונת סביבה ללא שחורים. תתבייש לך! לדבר כזה אצלנו קראת לפני רגע גזענות." כעס כהה העור הגדול.
"נכון! רק שלדבר כזה, אצלנו באצולה, קוראים רמת חיים."
"רמת חיים או לא, גם אתם לא מוכנים ששחורים יגורו על ידכם," הוקיעו השור.
"איך אתה יכול להשוות בינינו לביניכם? הלוא אצילים אינם תולים שלטים שמצהירים זאת," השיב המלך.
"לא תולים, עד שהדבר משרת את האינטרס שלהם. אז אפילו מצהירים מעל כל במה, שלא יופיעו בהיכל הזאבים."
"לא יקום ולא יהיה!" הרעים האריה בקולו. "הרי הזאבים בנו את היכלם על שטחם של בני דודינו אחרי שסילקו אותם משם. זה לא היכל הזאבים אלא היכל האפרטהייד השחור."
שאל השור "ולהופיע בפסטיבלים ובהיכלים המצויים בחצרות האצולה שלכם, זה לא צבע של אפרטהייד שחור?, הלוא גם הם נבנו על שטחים ליד הים שמהם סולקו בעבר אותם בני דודיכם ואבותיהם..."
"איך אפשר להשוות בינם לבינינו?! ובכלל, ממתי שור, עם ייחוד כ-ספרדי, מכיר באפרטהייד?, מתי תבינו כבר שבחצרות שלנו זה לא אפרטהייד, זוהי תרבות!."
"ובתרבות שלנו זוהי חזירות לשמה, וריחה זבל!, ואיך אפשרי זה לכם לחשוב שאנחנו הפרות פחות אצילות מכם?"
"זה הקש ששבר את גב הגמל," שאג האריה לעומתו, "ודאי שאנחנו יותר אצילים וחכמים מכם, הרי אנחנו עתירי רוח וזכויות אדם, ואתם פרות!".
"הירגע! מי שפוחד מזבל ודאי אינו חזיר. אולי קש הזכויות והרוח שובר גב גמלים אך לא ראיתי ששובר גב חזירים אצילים שכל עניינם הוא מעמדם. ובכלל, מהו הקובע בעיניכם האצילים, שקודש הרוח עולה על רוח הקודש, ושצבען של זכויות אדם גובר על צבען של זכויות הדם או זכויות הקדם? האם אלו ספריכם, וציוריכם המקנים לכם מונופול יתר על חכמה ואצילות אל מול אמונתנו או שכול ילדינו?" התעניין השור.
"הקובע הוא חוק הג'ונגל, כלומר הרוב החזק, החסון והמבוסס בג'ונגל. לכן חיות רבות תומכות בי, ועובדה אני הוא המלך."
"רק תזכור את הגידול הדמוגרפי שלנו, הבקר הכשר, ותבין שזו עובדה זמנית".
"שאני מבוסס?"
"גם, ובעיקר שאתה המלך," אמר השור. "ואצטט אציל נאור אחד משלכם שאמר "חזיר המהלך בין חמורים רבים ומבוססים אינו נעשה יותר חכם, קל וחומר אציל!".
"לעומת הגזענות שלכם, אנחנו ממש אצילי נפש ."
"אצילי נפש, הכיצד? הרשה לי להזכירך מה השבת למנהיג הסוסים העובדים שביקש עוד קצת מים!, רק תוספת קטנה למינימום ולא הסכמתם."
"תבין, זה היה בלתי אפשרי. הרי אין מספיק מים לכול החיות בחווה."
כעס השור, "איך אין מספיק לכולם, אבל לכם החזירים המבוססים הגדלתם עוד באותו היום את מכסת המים, לזה יש? עכשיו כשאתה מדבר בהחלט הבינותי, אתם פשוט מסריחים!".
"אתה מדבר, פרזיט! הרי אתן פרות קדושות החיות על תקציב הרווחה במקום על פת לחמכם. במקום שנחלוב פרות כמקובל, פרות המקובל חולבות אותנו."
"איך אפשר להשוות מים לחלב? הלוא אנחנו עושים זאת במועצה נקוב בחוק, זוהי דרך כשרה."
"חלב כשר, אבל חמוץ! לא פחות מסריח מאיתנו," אמר המלך.
"ואתה, באיזה זכות מבקש אתה לשלוח את הגורילות שלך לחלוב אותנו הכשרות, הלוא רק לאלוהים ולנציגי תורתו הזכות לחלב כשר."
"בדיוק מזכות החליבה שלך! אני עושה זאת במועצה כנקוב בחוק, האין זו דרכך הכשרה? ואזכירך שאתם רועים כאן על האדמה, אדמת הג'ונגל, ובה החוק מתיר לגורילות לחלוב."
רטן השור "איך גורילות בעלות שתי ידיים טמאות וזוג רגליים שמידי פעם כושלות ומועדות רוצות לחלוב פרות בעלות ארבע רגליים כשרות?, קל וחומר לשחוט פרות קדושות?!".
"ודאי שיכולות! ואם לפרות יש ארבע רגליים אז הן אינן מועדות ונשחטות?, קל וחומר פרות קדושות!"
"למה אתה מתכוון בשחיטת פרות קדושות?"
"למשל לעז אחת מהרפת שלכם שקראה לכם הקדושים לעבוד ולתרום ולא רק לחלוב אחרים."
"הפר הזקן שלנו קבע שעז עיוורת היא, ודינה כדין עמלק, שחיטה!"
"איך שחיטה?! הלוא עז עיוורת אינה כשרה לשחיטה על פי דין האל."
ענה השור, "נכון, אבל הוכשרה היא כשעיר לעזאזל לפי דין גדולי התורה, כמקובל."
השיב לו המלך, "רק יזכור אותו מקובל הגדול מהאל, לפני ישלחה לעזאזל, שלחלב עזים יש תכונות ייחודיות העושות אותו נוח לעיכולו של חלב בקר על-ידי אחרים, וברגע שישחטה בעצם יכרות את הענף עליו יושב הוא ושכמותו. אז גם אתם תלכו לבקרה."
השור זקף קרניו מול הרעמה האדומה שמולו ואיים, "תרשה לי להזכירך שהאינטרס שלך שלא יגיע שמה. כי אם הוא הולך שמה, גם אתה ומלכותך תבקרו שם."
"אתה צודק!" תמך בו המלך כשצבע עורו משתנה, "לשרוד זה בהחלט אינטרס ציבורי שנמשך כבר שישים שנות שלטון. זה מחייבני להיות חכם, ולהמשיך ולאשר לכם חוקית להיות אלו המחליטים מיהו לבן שיוכשר, ובעיקר מיהו שחור שיסולק, ויתפגר."
כאן לא יכל כבר הנשר חד המקור להתאפק ותקף, "יתפגר, חוקי!..."
"שאתה תתלונן על פגרים," התפלא דק המקור "וכבר נאמר על טעם ועל ריח..."
"סלח לי שאומר זאת, אבל מלככם, חסר דעת וצדק!"
"תגיד חמור, אל תתבייש!" צקצק הנחליאלי, "וגם אם אינו צודק, בעיני חכם כי יצא מלך בשתיקתו ולא עבד למילותיו."
והנשר, "טוב! אך האין פוחד אותו חמור שהציבור יראה לו את הדרך לעזאזל?"
"אני לא אהיה בוטה במילותיי כידידי," המשיך האווז, "אבל חכם?!, נו באמת!..."
"ידידך, רודפך?!" צחק הנחליאלי, נו באמת!..."
"והיכן הוא הציבור שלכם שיילחם ויגן על צדקו של האינטרס הציבורי כמו אצלנו במערב?"
"עסוק בענייניו!, פרט לענייני קנאה וצרות עין כמובן, החיוניים לתרבות ה-מגיע לי."
"מגיע לכם, מיואשים!" קנטרו האווז.
"לא התייאשנו! פשוט כאן זיכרונו של הציבור קצר כי אין ביכולתו לקלוט את שטף האירועים המתרחשים בביצה. זה מחייבו להיות חכם לפני שיהא צודק, כלומר לקרוא המצב ולהתעלם. אצלנו פשוט מבינים שמבוץ ורפש לא מתים"
"אבל מתלכלכים!" ענה לבן המצח, "בעיקר המצפון"
"כאן עדיף לחיות מכוער מלמות יפה," הסביר הנחליאלי.
לפתע נשמע רעש חזק. השניים הגדולים התנועעו בפחד על שפת הביצה. האווז געגע והוריד ראשו למים והניעו מימין לשמאל, הלוך ושוב. הנשר פרש כנפיו, נופף בהם בחזקה, כשטפריו משקשקים במים. הקטנטן חש בנתזי המים ובפחדם הגובר, והורה להם "תתעלמו! זוהי הפעלת המערכות במחצבת המינרלים של הטייקון. אין צורך להתרגש ולחשוש מתחילתו של עוד יום עבודה חוקי ולא מוסרי."
הנשר הקשיב בשנית והפסיק לרעוד, "אתה צודק!"
"חכם התכוונת!" תיקנו הנחליאלי
"לרגע חשבתי שמדובר ביריות רובה. הכיצד הבחנת בדבר?"
"קראתי המצב!" הבהיר הנחליאלי. "אצלנו בביצה ישנם קולות וצבעים אחרים שנצרבו בזיכרונו של הציבור, והם המפחידים אותו, הרבה יותר משחיתות ואי-צדק. הציבור שלנו מפוכח דיו לדעת שבעולמנו הכל אינטרסים וטייקונים, ושלעיתים רחוקות מתמזל מזלו והאינטרס הציבורי עולה בקנה אחד עם האינטרס האישי של טייקון מקומי או אורח מרוחק. לכן פיתח הוא חדות שמיעה להבחין בין קולות נפץ ממיתים ואמיתיים, לסתם קולות מוסר וצדק ממחוזות רחוקים. כך התחדדה גם ראייתו. צבע למשל, זה בדיוק המקרה. אצלנו צבע אדום זה לרצוח אזרחים באמצעות טילים ורקטות, צבע כסף זה לנצל פרצות בחוק בדומה לבעלי ההון והשלטון, וצבע שחור זה ירידה ברמת החיים."
האווז נרגע, זקף גוו ומקורו הוורוד, והשיב לו "רק שבמחוזותינו הרחוקים צבע וקול זה מתפרשים אחרת!"
"ודאי, ראתה כל הביצה הפרשנות לפני רגע," ענה הנחליאלי.
"כוונתי שזה נתפס כשלילי," הרצין האווז בקולו, "כי אצלנו לציבור זיכרון ארוך טווח במי שפוגע באינטרס הציבורי הקרוי צדק. אצלנו צבע אדום זה כיבוש, צבע שחור זו גזענות, וצבע כסף זו בכלל שחיתות, כי צבע הוא דבר מאד מוסרי בתרבות מערבית."
אור הזריחה הפציע, בוקר חדש עלה בביצה.
"הייה שלום ידיד". קרא הנשר בשמים והתכונן להמשך המרדף.
"הייה שלום, והייה צודק," קרא היון הגדול לבן המצח, שקרא את המצב והחל במנוסתו.
"שלום אווז חכם!". השיבו הנחליאלי.
"כן, שלום," חזר אחריהם בן הניציים שדאה ורדף, "ואם אפשר, אולי היה כדאי שתלמדו קצת מוסר מאיתנו ומתרבותנו המערבית והותיקה," לגלג הדורס הגדול.
"אולי כשתרבתנו תהיה בת מאתיים ויותר כשלכם, עד אז אין קיצורי דרך!" קרא הקטן לנשר. "ובעניין המוסר, זכור שגם אצלכם הוותיקים ישנם ציידים ניצים הרודפים שחורים, ואפילו אחר ידידים לבנים. נכון ידיד?", הפטיר לעבר האווז.
שתק האווז שנס, והנחליאלי הוסיף, "יש גם סייענים במכירת נשק לציידים טייקונים מארצות מזרח המשקיעים אצלכם, שלעיתים צדים ודורסים אלפי חיות בביצות שלמות ומרוחקות רק בשם בטחון ביצתכם. אז לפני תבקשו ללמדנו על תרבותכם נטולת האינטרסים, ועתירת גווני הלחימה למען המוסר והצדק, רצוי שתלמדו דבר מה קטן מפקחותה של תרבותנו הדהויה ומצבעה. מה שבעייתי בעינינו בתרבותכם המערבית זה לא הצבע, זו בעיקר הצביעות!".
